'שני ילדים ביום' - מבט על מעצרי ילדים בשטחים

לאחרונה עלה לכותרות הסרט 'שני ילדים ביום' בשל הצהרתו של שר התרבות החדש, מיקי זוהר, כי הוא מתכוון למשוך את המימון שניתן לו משום שהוא מוציא את דיבתה של ישראל. הסרט מגולל את סיפורם של ארבעה נערים מאזור בית לחם שעל אף גילם הצעיר (חלקם עדיין לא בני 18) הספיקו לבלות בין שנה לארבע שנים בכלא הישראלי בגין זריקת אבנים. דוד וקסמן, במאי הסרט, העניק במה נרחבת לאנשי המערכת הישראלית, מהתובע הצבעי לשעבר ועד לקצינים שפעלו בשטח. כולם ניצלו את הסרט להסביר מדוע הדין הצבאי בשטחים כלפי ילדים צודק מאין כמוהו.

קציני הצבא מביעים עמדות סותרות: מחד גיסא כאשר מדובר בביטחון ישראל – בני נוער פלסטינים אינם נחשבים לקטינים אך מאידך גיסא ברור שבני הנוער הללו צעירים מדי מכדי להחזיק באידיאולוגיה לאומית פלסטינית. דוגמא לכך אפשר למצוא בדבריהם של שני מרואיינים בסרט, ליאור אקרמן, בכיר שב"כ לשעבר ומוריס הירש, לשעבר ראש הפרקליטות הצבאית בגדה המערבית.

בתחילת הסרט מדגיש אקרמן: "לא הכרתי לאורך כל השנים שום מדיניות של קטינים או לא קטינים. אלא המדיניות היא סיכול טרור ושמירה על ביטחון התושבים במידה המקסימלית." כלומר, קטינים המיידים אבנים על חיילים בבית לחם יטופלו באופן חמור יותר מקטינים המיידים אבנים על רכב משטרה בשטח ישראל; מבחינת הצבא זהו טרור ויש לפעול נגדו בחומרה. הירש שותף לתפיסת הטרור הזו אך במקביל טוען: "ילד בן 13 לא מבין מה זה אידיאולוגיה, הוא לא יודע לכתוב אידיאולוגיה. אז יש לו אידיאולוגיה? לא." מכאן עולה השאלה המתבקשת: מדוע, אם כן, יידוי אבנים על ידי צעיר פלסטיני נחשב לטרור ולא לעבריינות נוער? לשיטתו, ילד בן 13 אינו בר דעת דיו כדי להחזיק באידיאולוגיה ועל כן אינו פועל ממניע לאומי כמבוגר. אם כן, מדוע הוא נלקח למעצר מנהלי באישון לילה ונחקר תחת איומים כמבוגר?

השאלות הללו מטרידות עוד יותר כאשר נזכרים בסטטיסטיקה הקשה המעניקה לסרט את שמו: בכל יום עוברים שני פלסטינים בהינד עפעף מעולם הילדים אל עולם מבוגרים קשה ואגרסיבי. מהסרט ואולי גם מהמציאות שהוא מתאר נעדרות כל הדמויות המיטיבות בעולמו של ילד; הוריו אינם בתמונה (ברגע החקירה במציאות ובסרט עצמו) והוא אינו זוכה ליחס חינוכי או טיפולי כלשהו שימנע ממנו לשוב לכלא. הילד הפלסטיני אינו זוכה לילדות במובנה האנושי אלא במובנה הגילאי בלבד. 

עם כל זאת ניכר כי כל המרואיינים בסרט משוועים לעתיד אחר. גם אנשי מערכת הבטחון מייחלים לימים של ביטחון אמיתי שבהם לא יצטרכו להתראיין על סוגיות כאלה, להצטדק ולהצדיק. ברור להם שמצב זה אינו טבעי ואינו רצוי. צעד אפשרי ראשון בדרך לשם הוא כמובן לנהוג בילדים כילדים וכך ליישב את הפרדוקס שבו נתונים מדינת ישראל וכוחות הביטחון שלה. מדוע סרט המביא את דברי נציגיה של מערכת הבטחון כהווייתם ואף מציגם כבני אדם ולא כרובוטים חסרי עכבות עורר עליו כל כך את חמתה של ממשלת הימין? כנראה שגם היא מבינה שגם בפתחון הפה השווה שניתן לישראל לצד הנערים הפלסטינים, אין כדי לתת פשר למציאות האבסורדית של השלטון הצבאי שבה התובע הוא גם השופט, והצדק הוא לא שם המשחק.

ביום רביעי, 15.2.23, הוקרן במכון ון ליר הסרט "שני ילדים ביום" ולאחריו נערך דיון בהשתתפותם של במאי הסרט דוד וקסמן, מוריה שלומות, עו"ד נסרין עליאן ויועאד גנאדרי חכים.