כיצד הצמיחה והשינוי באי-שוויון משפיעים על העניים: ישראל בין 1990 ל-2006

מאת 
יוסף דויטש
ז'ק סילבר
שפה: 
עברית
שנת הוצאה: 
2010
תיאור: 

לאחרונה התגבש קורפוס ספרותי חשוב הבוחן את הקשר בין קצב צמיחת התמ"ג לנפש ובין השינויים בממדי העוני. אחד המחקרים המפורסמים ביותר הוא מחקרם של דולר וקראי (Dollar and Kraay 2002) שסקרו נתונים מרובים ממבחר מדינות ומצאו שהכנסתם של שני העשירונים העניים ביותר בהתפלגות ההכנסות עולה בממוצע בקצב דומה להכנסה הממוצעת. על סמך תוצאות כאלה, יש כלכלנים שהסיקו שהדרך היעילה ביותר לצמצם את ממדי העוני היא לוודא שתהיה צמיחה מספקת. אך דולר וקראי היו זהירים הרבה יותר וכתבו שממצאיהם אינם אומרים שאפשר או רצוי להתעלם מההשפעה הפוטנציאלית של צמיחה או של מדיניות התומכת בצמיחה על חלוקת ההכנסות. מה שחשוב אפוא לדעת הוא אם צורות מסוימות של צמיחה מביאות לצמצום ממדי העוני יותר מצורות אחרות. שאלה זו הניבה בשנים האחרונות סדרה של מחקרים שיוחדו למדידת צמיחה המועילה לעניים (pro-poor growth). ואולם, כפי שטען וור (Warr 2005), יש להבהיר תחילה שתי נקודות: ראשית, האם העוני שאותו מנסים לצמצם הוא עוני אבסולוטי, שפירושו השוואת ההכנסות או ההוצאות של משקי בית עם רמת הכנסה או הוצאה כלשהי שנקבעה מראש? או שמא הכוונה לעוני יחסי, כלומר השוואת ההכנסות או ההוצאות של העניים להכנסה או הוצאה המתאימה לחצי מההכנסה או ההוצאה החציונית? שנית, כיצד מגדירים צמיחה? מתברר שהספרות על צמיחה המועילה לעניים מעדיפה למדוד את השינוי בהכנסה (או בהוצאה) הממוצעת הריאלית למשק בית ולא את השינוי בתמ"ג לנפש, ועל כן משתמשת במדד המחירים לצרכן ולא במדד מחירים של התמ"ג (GDP price deflator).
עוד נקודה שיש להדגיש היא שניתוח הצמיחה המועילה לעניים במאמר זה הוא אנונימי, כלומר מבוסס על סקרי הכנסה שנתיים, ואינו כולל מעקב אחרי בני אדם פרטיים על פני זמן, כפי שהיה אפשר לעשות אילו עמדו לרשותנו נתוני פאנל (ראו Grimm 2007
ו-Nissanov and Silber 2009), שם מופיעות גישות לסוגיה שאינן מניחות אנונימיות.
בעיה חשובה אחרת היא בחירת קו העוני. אנו הבחנו בין שתי נקודות מבט אפשריות: האחת מניחה שקו העוני נותר קבוע על פני זמן במונחים ריאליים, ואילו השנייה בוחנת מצב שבו קו העוני שווה למחצית חציון התפלגות ההכנסות, כך שאפשר להניח שהוא נקבע אנדוגנית. נוסף על כך, כלפי כל הנחה באשר לקו העוני נקטנו הן גישה יחסית והן גישה אבסולוטית למדידת האי-שוויון. בגישה היחסית, ההנחה היא שהאי-שוויון אינו משתנה כשכל ההכנסות מוכפלות בגורם קבוע, ואילו בגישה האבסולוטית ההנחה היא שהאי-שוויון אינו משתנה כשמוסיפים סכום שווה לכל ההכנסות.
המאמר בנוי כך: נפתח בסקירה קצרה של הספרות על מדידת צמיחה המועילה לעניים (פרק 2). אחר כך, בפרק 3, נראה כיצד בדקנו אם הצמיחה מועילה לעניים. בפרק 4 נביא סקירה כללית על רמת העוני בישראל בין 1990 ל-2006 , שהיא התקופה שבה בדקנו אם הצמיחה היתה מועילה לעניים, ונציג את מקורות הנתונים שעליהם הסתמכנו בניתוח האמפירי. בפרק 5 נציג את ממצאי הניתוח האמפירי הזה: ראשית, נשרטט עקומות של השפעת הצמיחה ועקומות של הקשר בין עוני לצמיחה לפי ההכנסות המתוקננות נטו, שני כלי ניתוח שהוצעו בספרות כדי לקבוע אם הצמיחה מועילה לעניים. לאחר מכן נציג את תוצאות הפירוקים של השינויים שחלו על פני הזמן במדדי העוני שבחרנו, מדד תחולת העוני ומדד ווטס. התוצאות המוצגות מתייחסות למצב שבו המשתנה הנבדק הוא ההכנסה המתוקננת נטו, המוגדרת כיחס ההכנסה נטו של משק הבית מחולק בשורש הריבועי של מספר הנפשות באותו משק הבית (ראו Buhmann et al. 1988 ונספח א, שם מופיעים עוד פרטים על גישה כזו לנושא סולמות השקילות). באופן כללי אנו בוחנים הן את השינויים השנתיים והן את התמורות על פני תקופות ארוכות יותר. בפרק 6 מובאים דברי סיכום.