פילוסופיה ומדעי היהדות

שנות פעילות: 2010

סטטוס:

לא פעילה
משתתפים: 

יקיר אנגלנדר, רולי בלפר, הלל בן-ששון, רות ברונר, לירן גורדון, עידו דיקמן, יהודה הלפר, ינון ויגודה, אסף זיידרמן, נתי קופפר, שובל שפט 

אמירתו של שטיינשניידר כי תפקידם של מדעי היהדות הוא לערוך "קבורה נאותה ליהדות" היא הביטוי החריף והקיצוני ביותר של המגמות הפוליטיות והאמנציפטוריות ששררו במדעי היהדות במאה ה-19. בניגוד למגמות הללו, החזרה למקורות היהודיים והחייאתם הוצבו כשאלת יסוד במדעי היהדות בראשית המאה ה-20. מהרמן כהן ויוליוס גוטמן ועד ליאו שטראוס, גרשום שלום ויוסף חיים ירושלמי – הוגים אלה ואחרים עסקו כולם ברפלקסיה על שאלת משמעותם האינהרנטית של מדעי היהדות ובחנו את היתכנותה של מסורת יהודית לאחר משבר התודעה הדתית שהביאו עמם המודרנה בכלל ואידיאל המדע החדש בפרט, ואף על פיהם. 

 

הקבוצה תתמודד עם שאלות אלו באמצעות כלים הגותיים חדשים כגון מחקרים פנומנולוגיים ומחקרים "ארכיאולוגיים" (במובן שטבע מישל פוקו). השאלה שנעמיד במרכז הדיון היא שאלת היחס שבין ידע לחיים. לאורך ההיסטוריה של המדע והפילוסופיה המערביים השתנה יחס זה, כפי שמראים מחקריהם של פייר הדו (?What is Ancient Philosophy) ומישל פוקו (כבר בתולדות המיניות ובעיקר בהרמנויטיקה של הסובייקט). שינוי זה קשור לתמורות משמעותיות שהתרחשו בהיסטוריה של המערב – החל ביחס שבין הגוף לנפש בתיאולוגיה הנוצרית (שירשה את הדיכוטומיה הזו מן הפילוסופיה היוונית והקצינה אותה עד כדי אתיקה סגפנית) וכלה במדע החדש, שיכולותיו אבסולוטיות, כדברי ז'אן קלוד מילנר, ותחום תחולתו כולל את האובייקטים כולם), אך בד בבד הוא מאפשר מעין אינדיפרנטיות של הסובייקט ביחס למושא מחקרו. המדע המודרני, כך מראים מחקריו של אלכסנדר קוז'ב למשל, אפשר את הנתק בין הסובייקט היודע לבין הסובייקט החי (ניתוחים ממין זה עשה כבר ניטשה, בעיקר בספרו הרהורים שלא בעתם [1876]). השאלה הקריטית שנבקש לחקור היא אפוא זו: האומנם היה נתק בהיסטוריה של הרעיונות ביהדות? ואם אמנם היה – היכן ומתי התרחש (בתקופת התלמוד, בימי הביניים, או בתקופת הנאורות היהודית)? וכן, האם בהקשר זה ישנה הומוגניות בין היהדות לבין מה שהתרחש במערב הנוצרי?