**אזהרת ספוילר**

הסדרה "שבאבניקים", מבית מדרשו של היוצר, התסריטאי והבמאי אלירן מלכה, מגוללת את סיפורם של ארבעה תלמידי ישיבה חרדים, שבסיומה של העונה הראשונה מסולקים מן הישיבה. במהלך העונה השנייה, כשמתברר ששום ישיבה אינה מוכנה לקבל אותם, הם מוצאים פִּרצה בחוק שמאפשרת להם להקים ישיבה בלב רחוב ירושלמי חילוני. מטרתם לחמוק מצו הגיוס, אבל בעיקר לזכות בשידוך טוב מעצם היותם בני ישיבה.

העונה השנייה, כמו העונה הראשונה, משובבת נפש, קצבית וקולחת, אבל גם נושכת, נוקבת ונוגעת בנושאים נפיצים הקשורים לכלל החברה הישראלית. הסדרה נוגעת בסוגיות שונות, בין השאר יחסי חרדים–חילונים, יחסי מזרחים–אשכנזים ויחסי מגדר. אך בשורות הבאות אתמקד בסוגיית "החרדים החדשים" – כינוי שנתן העיתון החרדי "יתד נאמן" לאנשים המשתייכים למגזר החרדי בישראל אך פתוחים לעולם המודרני ולחברה הכללית.

גיבורי הסדרה הם אבינועם לסרי, "המזרחי המשתכנז", בנו של חבר כנסת מטעם ש"ס; ודב (לייזר) בראון, אשכנזי, בן למשפחה אמריקאית אמידה – שניהם מקושרים ובעלי כושר מנהיגות; מאיר סבג – מזרחי, חסר אמצעים, אאוטסיידר במובנים רבים; וגדליה השקדן, המכונה "צו"ל" (צדיק ורע לו) – גמלוני וחסר טקט שחבריו ממנים אותו לכהן כראש הישיבה.

הם מכנים את הישיבה שהקימו "חברון החדשה", או "חברון החדושו" כהגייתם, על שמה של ישיבת חברון, שבמציאות נחשבת לאחת משתי הישיבות החשובות והיוקרתיות ביותר בציבור החרדי הליטאי. מניותיו של בחור הלומד בישיבה כזאת בבורסת השידוכים גבוהות. העונה מסתיימת כאשר ארבעת הגיבורים נאלצים לעזוב את הישיבה, שקרסה.

מדוע נפלה חברון החדשה?

בטקס הפתיחה של הישיבה מכריז לסרי: "עולם הישיבות הולך להשתנות לנצח. מדובר בישיבה אחרת, ישיבה מודרנית". בשיחה עם תלמידי הישיבה החילונית, שחולקת את אותה החצר (דבר שגורם לעימותים כמו גם לקשרים מעניינים), אומר לסרי:" אנחנו לא החרדים הישנים האלה, אנחנו חרדים חדשים, אנחנו בדיוק כמוכם (החילונים), בדוק!" וחברו לייזר, בסיטואציה אחרת, מסביר: "אנחנו בישיבה לא רדופים על ידי העבר [...] אני לא יהודי ישן, אני יהודי חדש". שמא בדברים אלו כבר טמונים הסדקים שיביאו לקריסה?

לפני כחמש שנים, כך מתברר, אכן הוקמה ישיבה ששמה "חברון החדשה", על ידי הפלג הירושלמי הקיצוני של החרדיות הליטאית. את סרטון התדמית של הישיבה, שלהפקתו שימשו מיטב אמצעי הדיגיטל המודרניים, מלווים צלילי מוזיקה חילונית למהדרין. הסרטון נפתח באמירה: "עולם התורה מתחדש", והמצע החינוכי מוצג כך: "החוכמה לא לנווט את כולם למקום אחד, אלא נותנים לכל אחד את הביטוי העצמי שלו", או: "לכל אחד יש את העצמאות שלו בתוך המסגרת, שהיא רחבה יותר מאשר בישיבות האחרות" – דברים אופייניים למוסדות חינוכיים נאורים ומודרניים.

אך חברון החדשה המציאותית מדברת על התחדשות לא על חידוש. האדמו"ר מגור, בעל ה"אמרי אמת", שהקים את אגודת ישראל בפולין והיה מן המנהיגים החשובים והבולטים ביותר ביהדות החרדית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, דרש לחסידיו דרשה על סוגיית ההתחדשות, דרך משל על דג. המשל מתייחס לביטוי שנאמר במשנה: "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת" (משנה, נידה ו' ט).

לדברי האדמו"ר, משל זה הוא רמז לענייני יהדות: הקשקשת מייצגת את המסורת ועול מלכות שמיים שצריכות להיות קבועות אצל כל אחד מישראל, בעוד הסנפיר מייצג התחדשות. במילים אחרות, מעצם העובדה שדג לא יכול לנוע ללא הסנפיר, משתמע שלא רק שהתחדשות איננה אסורה, למעשה אי-אפשר בלעדיה – אבל מדובר בהתחדשות הקיים, לא בהתכחשות לקיים ובמעבר לדבר חדש לגמרי. אם כן, באופן פרדוקסלי החרדי הישן מן הפלג הירושלמי יכול לייצר חברון חדשה, ואילו החרדי החדש, כפי שהוא מוצג ב"שבאבניקים", כנראה שלא.

"חברון החדשה" הטלוויזיונית מנסה להיות מודרנית, אבל באופן מלאכותי. אפילו כלפי חוץ, החרדי החדש אינו נחשב אותנטי, כפי שעולה מסצנה שבה עדן, החילונית, מסבירה ללסרי, הפגוע מן העובדה שלקריאת מגילת אסתר בישיבה החילונית הוזמן חסיד זר ולא הוא: "אנחנו רצינו מישהו חרדי חרדי, על מלא מלא; רצינו מישהו אורגינל ואותנטי, מישהו שהוא עם כל העניין".

החרדים החדשים או המתחדשים?

בכל הנוגע לישיבה, לסרי וחבריו "נופלים" לתפיסות העולם הדיכוטומיות-מודרניות ביחס לדת וחילוניות, לישן וחדש, ולמסורת וקידמה, או כפי שמכנה זאת ד"ר מאיר בוזגלו (2008): ל"מיטת הסדום של הדיכוטומיה דתי־חילוני".

אולם נדמה כי הסדרה מנסה לאתגר את התפיסות הללו ברבדים אחרים. לצד המישור הארגוני-ממסדי האידיאולוגי, שמגולם בסיפורה של הישיבה, קיים גם המישור הפרטי-האישי, הבא לידי ביטוי בסיפורי הזוגיות: מאיר, המזרחי, נאלץ לשנות את שם משפחתו מסבג לסאבו, כדי שיוכל להתחתן עם רות גוטליב האשכנזייה האמידה. השידוך בסופו של דבר מתפוצץ, למרות האהבה שנרקמה בין בני הזוג, מכיוון שנדרשה בו מחיקת זהות ומסורת ויצירתה של זהות חדשה. לעומת זאת, הזוגיות שבין גדליה הצו"ל לבין דבורה, החרדית הפרוגרסיבית והפמיניסטית שעוברת משברים גדולים כקטנים – מצליחה בסופו של דבר לשקם את עצמה, אבל רק כאשר דבורה וגדליה מסוגלים ליצור שיח חף מדיכוטומיות בין הדגל הפמיניסטי לדגל ראש הישיבה. הזוגיות שלהם צומחת באופן פרגמטי ממרקם החיים הטבעי המסורתי, שמגדיר את עצמו מתוך מורכבות חיים שקיימת שם מלכתחילה, ולכן מאפשר חיים שלובים גם אם דיאלקטיים, כמו שהיטיבה דבורה לנסח: "אתה מבין שאם לא הייתה מחלוקת לא הייתה מִשנה, לא הייתה גמרא, לא היה לךַ כלום. כל התורה כולה היא חוסר הסכמה אחד גדול; כל מה שאתה לומד בבית המדרש שלך זה הכול שני אנשים שמתנגשים ועדיין נשארים ביחד באומץ". הזוגיות שלהם מצליחה ליצור התחדשות, ללא התכחשות לקיים.

הדגם המסורתי כמאפשר התחדשות

במהלך העונה מצטרפים לישיבה ולוקחים חלק בניהולה שני חרדים מזרחיים מעיר הולדתו של מאיר סבג, בית שמש – טרבלסי וטפירו. שניהם מייצגים את הדגם החרדי-מזרחי-מסורתי. בפרק האחרון של העונה, כאשר ארבעת הגיבורים מודים בכישלונה של הישיבה ונאלצים לעזוב, טפירו וטרבלסי – למרות שאין להם לא מעמד ולא תכונות מנהיגותיות – מצליחים למצב את עצמם כמנהיגים אותנטיים, ובשל כך מצליחים להשאיר עימם את כל התלמידים, גם אלו שאינם מזרחים, במבנה הקיים. הם עושים זאת בהכריזם על הקמתה של ישיבה חדשה בשם "אורות רחביה", שלדבריהם לא תהיה מודרנית אבל תהיה חזקה. הצלחתם של השניים רומזת הן לחשיבות שמירת האותנטיות והן לכך שהדגם המסורתי מזרחי הוא זה שיכול לצרף בין קולות חדשים לישנים, רצף שמאפשר מִנעד.

את דגם המסורתיות שניסחו בין השאר מאיר בוזגלו, ניסים ליאון, יעקב ידגר ואחרים ארצה להשליך על החרדיות הלאו דווקא מזרחית, ולהגדיר את החרדיות שאינה נענית מלכתחילה להיגיון הבינארי המבקש לטהר את המחנה כ"חרדיות מסורתית". זו חרדיות שחורגת מהמבנה הדיכוטומי המודרניסטי, ולכן מאפשרת את ההתחדשות.

בתמונה האחרונה שחותמת את העונה לאחר שהארבעה, על מזוודותיהם, נמצאים ברחוב, אומר מאיר: "אתם יודעים היו מחקרים עכשיו [...] גילו שלדולפינים אין רוורס [...] לפעמים אדם צריך להיות דולפין, לא משנה מה, להמשיך קדימה".

האם ישכילו הארבעה גם לשמור על הקשקשת, ולא רק להניע את הסנפיר? מעניין מה מכין לנו אלירן מלכה לעונה השלישית.

הרחבות על סוגיות חרדים:

• "מבט מחודש על החרדים החדשים", מאמרו של איתמר בן-עמי באתר "הזמן הזה"
• הרצאות: "חרדים לגוף או לנשמה?", "פיקוח נפש, המדינה וקידוש השם", "מנהיגות רוחנית: בין חרדים לאורתודוקסים-מודרניים", "חרדים: לקראת מעורבות או המשך התבצרות"