מהפכת "מי טו" שהחלה עם התפשטות ההאשטאג MeToo# בשנת 2017 חצתה את גבולות תעשיית הבידור והרשת וחוללה שינוי משמעותי בעולם: היא יצרה גל של נשים וגברים שהעידו על ההטרדות והתקיפות המיניות שחוו בחייהם, ויצרה מציאות חדשה שבה חשיפת מטרידנים והסרת הבושה והשתיקה מהקורבנות הן דבר מקובל ורצוי.

מהי משמעותה של פמיניזציה של האמת?

ההאשטאג MeToo# (מי טו) התפשט כמו אש בשדה קוצים וחשף כי רובנו חשופות וחשופים להטרדה מינית, בין אם עברנו אותה על בשרנו ובין אם שמענו על מישהי או מישהו שעברו אותה. התנועה עזרה לקדם את הוצאתן של תלונות לאור ויצרה מרחב בטוח לשיתוף אישי, אך יש להבין את פעולתה והישגיה בתוך השחיקה המתמשכת של שיח האמת בימינו. האם "נישוי האמת" (פמיניזציה) פוגע במאבק פמיניסטי ארוך שנים או משרת אותו? אורפה סנוף־פילפול דנה בסוגיות אלו במאמרה עלייתו, נפילתו וקימתו מחדש של "האישי הוא פוליטי", או: מה נישוי האמת מסוגל לעשות, שהתפרסם בגיליון 56 של תיאוריה וביקורת, מין. כסף. רעש.

וכך היא כותבת: "קסמה של MeToo#, וגם האימה מפניה, נובעים מכך שטענות שנשים מבססות על ניסיונן האישי בפגיעות מיניות — ואשר מופצות ברבים — מקבלות, כיום יותר מאי פעם, מעמד של אמת. ואולם פרקטיקות של דיבור פומבי וחשיפה עצמית מעסיקות זה שלושה וחצי עשורים את המחקר הפמיניסטי האמריקני, המעמיד בספק את הלגיטימיות של ניסיון אישי כתשתית לטענות אמת ומבקש להעמיד תבחינים חדשים לכינון ידע פמיניסטי ולהערכתו." (עמ' 120)

סנוף־פילפול מחזירה לדיון את ההיגד הפמיניסטי הידוע "האישי הוא הפוליטי". ההיגד הזה שימש את קרול האניש בשנות ה־70 לתמצת את תפיסתה שכל המתרחש במרחב הציבורי קשור בהכרח בהחוויה האישית. האניש ספגה אז חיצי ביקורת שטענו שהאישי מוביל לדה־פוליטיזציה של המאבק הפוליטי הנשי, וכעת, חמישים שנה לאחר מכן, החיצים הללו מופנים גם אל ה־MeToo#. את ההבדל ביניהם מסבירה סנוף־פילפול דרך המושג "נישוי האמת", "אשר מביע את השינוי שאירע בין הרגע שבו נוסח הא"פ [האישי הוא הפוליטי] ובין הרגע של מחאת MeToo#" (עמ' 121-122). המושג נישוי האמת מתאר את המצב שבו כניסתן של נשים  לזירה הגברית, המוגדרת כ"אמת", מעבירה את האמת פמיניזציה ומאבדת מערכה ומכוחה.

פוליטיקלי קורקט ותחושת הסובייקט

אפשר להתייחס לשיח האמת גם בהקשר של שיח הזהויות הנוכחי, בו התקינות הפוליטית רומסת את השונות של המיעוטים. במסה ההופכי של התקינות הפוליטית: מבט פסיכואנליטי על שיח האדון מאת אורית יושינסקי, שמפורסמת גם היא בגיליון זה, השיח הזה מכונה "שיח האדון המודרני" או "שיח האוניברסיטה". התקינות הפוליטית שמבוטאת על ידי רטוריקה נורמטיבית מאפשרת אמנם ייצוג של קבוצות חברתיות רבות יותר ושל יחידים המזוהים עימן, אך גם יוצרת מצב שבו סובייקטים בתוך הקבוצה "הולכים לאיבוד" ולא מצליחים למצוא את זהותם האמיתית. יושינסקי מציעה שיח אנליטי חדש המכונה "לומר טוב" (מצרפתית, Bien-dire), כמענה לסובייקט האבוד "הוא עוצר את סיבובי השיח, או לפחות מעכב אותם, כדי לאפשר סיבוב טוב יותר. האומר הטוב יכול להיות מילה פואטית וגם פוליטית אשר נוגעת ולא נוגעת בממשי של הסובייקט, מילה ייחודית עבור הסובייקט הסינגולרי, עבור כל אחד ואחת, מילה עבור מה שאין לו מילים". (עמ' 159-160)

האם הפכנו לשבויות ולשבויים של התקינות הפוליטית עד שאיבדנו את הייחודיות שלנו ואת יכולת הביטוי העצמית שלנו בעולם? מה מותר לנו להגיד ומה אסור, במי נפגע ומתי ניפגע? בעידן שבו האמת כבר מזמן חצתה את הגבול שבין הפרטי לציבורי, האם יש עוד מקום לאמיתות של אחרות, מובהקות ככל שיהיו? האם יש עוד מקום ל-MeToo# – האם ברגע שהכניס נשים רבות אל תוך המערכה שחק את האמת הברורה או דווקא חיזק את הכוח הנשי וגרם להן להבין איזה כוח טמון בידיהן?

ב־30 בנובמבר יתקיים בבית הנסן בירושלים אירוע השקה מיוחד לגיליון 56 של "תיאוריה וביקורת", שיתוף הפעולה של מכון ון ליר ושל מרכז מַעמוּתה לאמנות ומחקר. הוא יכלול שיחה על מין ומיניות בעידן מי טו בהשתתפותן של אורפה סנוף־פילפול וכותבות נוספות בגיליון זה, הליכת סאונד בשכונת טלביה ומיצג פרפורמנס. לפרטים והרשמה >