״קח לך אישה ובנה לה בית״ שר לפני שנים אריק איינשטיין. בכך הוא ביטא דימוי מושרש בתרבות המערבית של ביתיות והקשר שלה לנשיות. בדמיון המערבי הבית איננו רק החלל הפיזי שבו אדם רשאי להניח את חפציו ולנוח. הבית נתפס כגילום פיזי של האדם עצמו ושל האוטונומיה שלו על חייו. האישה מגלמת את הביתיות, בגופה ובפעולותיה, אך היא איננה נתפסת כחלק מהמרחב האנושי שיוצר בית. בכך היא הופכת לרוח רפאים בבית – נוכחות שהדמיון הפילוסופי מבקש להעלים ואינו מצליח.

הבית הוא המרחב הפרטי, יגידו הפילוסופים הליברלים הראשונים; מרחב המגלם את החירות הטבעית של האדם. מרחב משלו, שאותו הוא יכול לעצב בטעמו, ושבו הוא יכול לבטא את הרגליו האישיים המוצפנים, רחוק מהעין הבוחנת של החברה. בבית האדם יכול להיות חופשי מעבודה, חופשי ממגבלות ומנורמות. הבית הוא מקום מנוחה, ובזכותה האדם יכול לצאת שוב אל המרחב הציבורי כדי לפעול בו בתחום הפוליטי, החברתי והעסקי, לפגוש אנשים ולשנות את העולם. למרות חשיבותו של הבית, הדמיון הפילוסופי והתרבותי המערבי רואה בו גם מרחב מוגבל ומגביל. זהו מרחב שאמור לספק מענה לצרכים הגופניים והרגשיים של האדם, כל מה שהדמיון הפילוסופי הזה מגדיר כנחות וכמפריע לרוח האדם בשיאה.

הדמיון הזה על בית, השזור באינספור מיתולוגיות, סיפורים וסרטים, מזהה למעשה את האדם – בעל הבית – עם הגבר, בעוד האישה, שבעבורה הגבר מקים בית, היא הביתיות עצמה, שקיימת עבור הגבר. היא זו שתהפוך את החלל לנוח ונעים; עבודתה תאפשר את מנוחתו. היא תדאג לגידול הילדים, למזון, לסדר ולניקיון – כל מה שנדרש כדי שלאדם, הגבר, יהיה בית. מציאות חייהן של נשים בבית הייתה שקופה לדמיון הפילוסופי המערבי לאורך שנים רבות. העבודה הפיסית והרגשית, עבודת הגוף והנפש, הידע שנאסף, המיומנויות, המסירות לבני הבית והמחויבות המוסרית לשלומם – כל אלה נותרו שקופים. גם כיום, כאשר נשים מוגבלות לביתן פחות מבעבר ולא מצופה מהן להקדיש את עצמן לעבודת הבית, הן עדיין מזוהות עם ביתיות. מצופה מהן להיות הלב של הבית, ליצור את הבית עבור המשפחה. הן נשפטות לחומרה אם מחויבותן לבית נפגעת בגלל מקצוען או הקריירה שלהן. ועם זאת, גם כיום חסרה הכרה באותה עבודה אנושית מורכבת ויומיומית ההופכת חלל בין קירות לבית.

בחודשים האחרונים נערכה במכון ון ליר סדרת הרצאות שכותרתה הבית הפילוסופי: בית כמטפורה מחשבתית. חשבנו שהסדרה הזו מציגה דמיון פילוסופי ותרבותי חלקי, כזה שאינו צומח מהחוויה, מההיסטוריה ומן המציאות של נשים בבית. זהו דמיון פילוסופי שאיננו מספיק כדי לחשוב על העבודה שבלעדיה אין בית; בית כמרחב של יחסים שלעיתים הופכים אותו למקום מוגן מכל פגע, ולעיתים למקום פוגע, רודפני ובודד.

כחלק מפעילותה של המעבדה לסובייקטיביות פוליטית פמיניסטית במכון ון ליר, יצרנו את האירוע הבית ורוח הרפאים הנשית. מטרתו היא להציג דמיון פילוסופי ותרבותי אחר; כזה שנובע מחוויות החיים של נשים. שמנו לנו למטרה לחשוב על בית דרך יצירות ספרותיות ופילוסופיות שמכירות בבית כמרחב אינטימי וחברתי, מרחב שחיים בו בני ובנות אדם, מרחב ממשי ודינמי בעל מאפיינים ייחודיים. באותה הזדמנות נחשוב גם על כוחן של מטפורות בשימור ובשינוי המציאות החברתית.

רוחות רפאים רודפות את הבית ואת הגרים בו. הן מפקיעות את המרחב המוכר והנוח והופכות אותו למאיים. הרוחות הן לרוב דמויות עבר הרודפות את ההווה ונמצאות בו שלא כדרך הטבע. הן מסרבות למות ומגלמות את מה שבני האדם הרגילים לא מצליחים למחוק או להשאיר מאחוריהם. רוחות הרפאים כלואות בשוליים: מייסרות, מזכירות, אך גם משמרות את האפשרות להישאר קרוב אל מה שלא מצליחים להשתחרר ממנו. רוחות הרפאים, אומר דרידה, אינן רק עבר שרודף את ההווה. הן מייצגות גם אפשרות לעתיד אחר. באשר הן מפריעות להווה כמשהו פשוט וברור מאליו, הן פותחות פתח לשינוי.