כוכבה לוי והסרט "סבוי" של זהר וגנר

בלילה שבין החמישה לשישה במרץ 1975 התבצרו שמונה לוחמי פת"ח במלון סבוי בתל אביב. מטרתם הייתה תפיסת בני ערובה ושחרורם בתמורה לשחרור מחבלים. בפיגוע במלון סבוי נהרגו שמונה אזרחים, שלושה חיילי צה"ל ושבעה מאנשי הפת"ח. אחת מבני הערובה במלון הייתה כוכבה לוי.

***

שבע פעמים נשמע בסרט "סבוי" קולה של כוכבה לוי שואל־אומר, באינטונציה ייחודית שרוב הצופים בסרט בוודאי זוכרים, "הלו, שומעים אותי?". קולה של כוכבה כפי שהוקלט על סלילי ההקלטה של רוברט וגנר בליל הפיגוע במלון סבוי ומפי מי שמגלמת אותה בסרט – דאנה איבגי – תובע ומבקש התייחסות והקשבה בתוך מציאות שמעולם לא שעתה לקולה.

סרטה של זהר וגנר על הפיגוע במלון סבוי מספר את סיפורו של האירוע הזה מתוך עיניה, מחשבותיה וקולה של כוכבה לוי – אשה ששום דבר בביוגרפיה שלה לא העיד על הכוחות הטמונים בה. "עקרת בית, בת 31 ממוצא כורדי־תימני", כותבת זהר וגנר בתיאור הסרט. כוכבה לוי גדלה בשכונה הערבית סומייל (היום בתל אביב), למדה ערבית מילדי השכונה שאיתם שיחקה, עבדה כילדה בניקוי האיטליז בשכונה ובגיל צעיר עברה לחיות לבדה כילדת חוץ בקיבוץ. למרות כישרון הכתיבה והרצון עז לביטוי עצמי העולים מיומניה לא הצליחה לגבור על תנאי החיים הקשים שבתוכם גדלה.

נקודת המוצא של הסרט היא קשיי החיים שכוכבה לוי מתארת ביומניה: חיי נישואין נטולי תקשורת ורגש; חיים של בדידות וחוסר סיפוק.

פתאום חשבתי שאני

בליל הפיגוע במלון סבוי הופכת כוכבה לגיבורה בעל כורחה. היא מגלה קור רוח ויכולת הנהגה שלרגע אחד נדמה שיכולים לשנות את מסלול חייה. בראיון בערוץ הראשון ביום שלאחר הפיגוע, כשהיא נשאלת מדוע לקחה על עצמה את תפקיד המתווכת היא עונה: "פתאום חשבתי שאני... ידעתי, וחשבתי שאני יודעת, שאני היחידה מבני הערובה שיודעת את השפה הערבית... אולי משום שרציתי פתאום לחיות".

אך כפי שמלמדת ההיסטוריה וכפי שמראה הסרט, למרות יכולות ההנהגה שגילתה ולמרות קור הרוח, הבנת המצב והיכולת לתקשר עם כל הצדדים במקום, המציאות החברתית והפוליטית של ישראל של שנת 1975 לא יכלה להכיל גיבורה כמוה (וספק אם היתה יכולה להכילה היום). המציאות סגרה עליה מיד לאחר האירוע כאשר הואשמה שהקשר שיצרה עם המחבלים מעיד שלקתה ב"תסמונת שטוקהולם", וכאשר גונתה בשל הרומן שניהלה ושבגללו שהתה במלון מלכתחילה. היא הוצגה כדמות אקראית ושולית – אשה, באירוע של גברים. "אולי תשתי כוס קפה כדי להירגע?" מציע לה שר הבטחון, שמעון פרס, עם צאתה מהמלון ההרוס לאחר לילה טראומתי ונורא שהסתיים באסון.

"מדוע שלא יצרפו להיסטוריה תוספת, שתוצנע תחת שם לא בולט, כמובן, כך שנשים יוכלו להופיע בה מבלי לחולל שערוריה?" כותבת באירוניה וירג'יניה וולף, במסה שלה "חדר משלך" (עמ' 56), וקולעת לאופן בו בו הוצגה כוכבה לוי ביום שלאחר הפיגוע, כאשר הכותרת על שער השבועון "העולם הזה" הכריזה "כוכבה לוי, גיבורת סבוי, היא יצאנית" ופגעה בה באופן שממנו לא הצליחה להתאושש.

נקודת המבט של הסרט

סיפור הפיגוע במלון סבוי מסופר בסרט מנקודת מבטן של שתי נשים – כוכבה לוי, דרך יומניה, ההקלטות של דבריה במהלך האירוע וראיונות שנערכו איתה, וזהר וגנר שחילצה את סיפורה המושתק ובחרה לספר מחדש את האירוע ההיסטורי דרך עיניה. מעניין לראות מה תורמת לנו נקודת המבט הזו: הפיגוע בלב תל אביב מסופר כאן ללא כל הירואיות, ללא פאתוס לאומי, ללא נחמה וללא גאולה. אם כבר נחשפים בסרט צדדיהם האנושיים, הפגיעים, היהירים והעלובים של כל הצדדים.

המחבלים, לוחמי הפת"ח, הם צעירים פלסטינים שהגיעו לתל אביב בסירת גומי אחרי שלושה ימים של שייט, ללא אוכל, ללא מפות או הנחיות ברורות, עם כרוז הקורא לשלום בין העמים וחבילות חומרי נפץ. הם בוחרים באקראי מלון תרמילאים עלוב שרובם המוחלט של השוהים בו אינם אזרחים ישראלים אלא תיירים, שהופכים לבני ערובה ולקורבנות בסכסוך לא להם. יחסם של המחבלים לכוכבה לוי נע בין אלימות מינית וחשדנות של אויבים ובין אמון בסיסי ומהוסס. הסרט מתמקד בקשר האנושי שמתפתח בינה לבין מנהיג החוליה, "שן זהב", אך גם התקווה הקטנה המגולמת בקשר הזה מתנפצת אל מול המציאות.

הפוליטיקאים ואנשי כוחות הבטחון פועלים באוטומטיות שנולדה מתוך היהירות והמיליטריסטיות הישראלית. הם מסכנים את בני הערובה הלכודים ומקבלים החלטות מוטעות המובילות בסופו של דבר לפיצוץ המלון ולהרג של כמעט כל השוהים בו. הם לא מבינים את כוכבה לוי ולא סומכים עליה ("את בטח לא יודעת טוב ערבית, שלא תפספסי משהו..." אומר לה מנהל המו"מ מהצד הישראלי). בהקלטה של שחזור האירוע הם נשמעים צוחקים על חשבונה.

עקבותיהן של נשים

"נשים הולכות בעולם על אדמת חול, בידן מטאטא קטן שבעזרתו הן מטשטשות את עקבותיהן," כותבת יאלי השש בספרה בת של מי את? דרכים לדבר פמיניזם מזרחי. "נשים מטשטשות את עקבותיהן כי הן חושבות שמה שעשו לא חשוב... נשים מזרחיות עושות זאת כי הן נדרשות להשכיח את כאביהן הן כנשים והן כמזרחיות" (עמ' 293-292). קשה עד בלתי אפשרי לספר היסטוריה של נשים ובמיוחד של נשים מקבוצות מדוכאות משום שהכוחות הגדולים של התרבות וההיסטוריה מוחקים את ההיסטוריה הזאת ומבטלים את חשיבותה ואת יכולתה להציע לנו מבט שיאתגר את מערכות הפרשנות שלנו, ואת הסדר הלאומי והמגדרי הנמצא בבסיסן.

בהיסטוריה הישראלית, הפיגוע במלון סבוי נזכר דרך הצירים הידועים שלה, שנועדו לחזק שוב ושוב את ההתגייסות הלאומית ואת הנארטיב של צדקת דרכנו. "סבוי" של זהר וגנר מציע לנו אפשרות למבט אחר על הרגע ההיסטורי הזה, מבט הכולל גם חשיבה על תפקידה של הערבית בהיסטוריה של הסכסוך; על תפקידן של נשים ושל מזרחיוּת בהיסטוריה הזאת; ועל הפונטנציאל הגלום במפגש אנושי המצליח לרגע להתנתק מהגדרות נתונות מראש של טובים ורעים, ידידים ואויבים.

ברגע אחד בסרט, שחורג מסגנונו הריאליסטי, נראית כוכבה לוי מרחפת במסדרון המלון ומדמיינת שהיא נמצאת בדמשק ומהלכת ברחוב בטבעיות. דמשק המדומיינת מסמלת הבטחה לחיים טובים יותר ולחירות מההגדרות וההשתייכויות של המציאות. לרגע אחד, בתוך האימה ואי הוודאות, כוכבה מאפשרת לעצמה לדמיין חיים אחרים. אבל את החזרה למציאות ברגע הזה לא יוצרת האלימות, אלא דווקא המחוייבות האמהית: "ובתי" כותבת כוכבה, "מה איתה?" המחוייבות הזאת, שווגנר בוחרת להדגיש, מבליטה את את עמדתו של הסרט כהיא-סטוריה (herstory), כזו המספרת היסטוריה מובהקת של נשים שבכוחה לחשוף חיים הנעדרים מן הסיפור המרכזי ולהאיר בעזרתם היסטוריה חסרה או מחוקה.

בסוף ספרה מצטטת יאלי השש את דבריה של הפעילה הפמיניסטית המזרחית נינה מזרחי, המתאימים גם כאן: "המלחמה משרתת את המשכיותן של כל מערכות היחסים המדכאות, ובעצם משמרת חברה גברית־שמרנית. לכן השלום שיש להביא הוא שלום שיציג פתרון מעשי ומוסרי לכל סוגי הדיכוי, על מנת שיהיה לכלל האנשים בכל החברות רווח מן השלום." (עמ' 312).

אל תוך הזכרון הלאומי שצובע את כל אירועי הטרור בצבעים מיתיים אחידים של יהודים מול ערבים וטובים מול רעים, מנסה זהר וגנר להיכנס עם מכחולי צבע עדינים יותר שמאפשרים להוסיף גוונים ורבדים לזכרון ההיסטורי. האם היא מצליחה בכך? האימה וההרס והמוות המיותר של לוחמים ואזרחים, תוצרים קבועים של הסכסוך והאלימות, מוצגים בסרט דרך מבטה המיואש של כוכבה לוי, שמבינה לפני כולם ששום דבר טוב לא יקרה כאן: "צינתו המקפיאה של הייאוש נפרשת בתוכי. אני יודעת שהשחר נושא רע בכנפיו. רק שלא יעלה השחר..."

הסרט "סבוי" של זהר וגנר הוקרן במכון ון ליר ביום ראשון ה-23.4.23. מיד לאחריו נערך במקום רב-שיח של יוצרים וחוקרים במסגרת סדרת דוקו־גשם: שיחות על קולנוע תיעודי ישראלי.