ימים ספורים לאחר ההכרזות על נורמליזציה ביחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות הודיע דובר משרד החוץ הסודני על שיחות לנִרמול היחסים בין סודן לישראל. לאחר ההודעה הזו הדובר פוטר מתפקידו. פיטוריו, כך נראה, מעידים על מורכבות הנושא הישראלי בעיניים סודניות, מורכבות שעמדה עליה ענבל בן-יהודה במאמר שפורסם בפרויקט "אופק" בפברואר האחרון, לאחר פגישת ראש הממשלה נתניהו עם יו"ר מועצת הריבונות של סודן. למרות מורכבות זו, נראה שכינון יחסים בין סודן לישראל בשנים הקרובות הוא לכל הפחות אפשרי, אם לא סביר. מה זה אומר בעבור הפליטים הסודנים שנמצאים בישראל? 

הפרסומים בתקשורת הישראלית שעסקו בימים האחרונים בנִרמול היחסים עם סודן, ונציגי הממשלה שהתראיינו בנושא, קשרו באופן עקבי בין נִרמול היחסים לבין החזרת הפליטים (או בלשון נציגי הממשלה – "מהגרי העבודה" או "המסתננים") לסודן. מנגד, היו מי שמיהרו להסביר מדוע זה לא יהיה חוקי, מוסרי או צודק בטווח הקרוב. זאת בין היתר כי הטיהור האתני בדרפור ובאזורים נוספים עודנו נמשך, בעוד שמדינת ישראל נמנעת מזה כעשור מבדיקת בקשות המקלט של הפליטים הסודנים. להרחבה על מצבם של מבקשי המקלט בישראל ועל המדיניות הננקטת כלפיהם ראו את הספר לוינסקי פינת אסמרה, שראה אור במכון בשנת 2015.  

הדיון המקומי הזה, שוודאי יימשך בחודשים או בשנים הקרובות, חושף גם מגמות רחבות יותר שחורגות משאלת המצב בדרפור או משאלת היחסים בין ישראל לסודן, מגמות שנידונו לאחרונה באירועי "היום שאחרי" שאורגנו על ידי קרן ון ליר, סינמטק ירושלים, קרן ברנרד ון ליר ומכון ון ליר בירושלים, ועסקו ביום שאחרי המגיפה. בשיחה עימו, הבמאי והאקטיביסט הסיני איי וייוויי חזה שגלי הפליטות של השנים האחרונות רק ילכו ויגברו וטען שזה מחירה של הגלובליזציה, שמתחיל לשלם ועוד ישלם בעתיד מי שהרוויח ממנה עד כה.  

גם אם החלק הראשון של טיעונו של איי וייוויי נראה כתחזית סבירה ואין רבים שיחלקו עליה, החלק השני נדמה יותר כמשאלת לב. אמנם מספר הפליטים בעולם גדל בעקביות בשנים האחרונות, אבל כרגע מי שמשלם את המחיר הם הפליטים עצמם והמדינות העניות ביותר בעולם שמארחות את רובם. מדינת ישראל, למשל, הצליחה בשנים האחרונות לסגור את גבולותיה בצורה הרמטית לכניסת פליטים וממשלותיה פועלות, כפי שנוכחנו שוב בימים האחרונים, להביא לכך שגם מעט הפליטים שנמצאים בתחומה יהיו עניין זמני.  

ישראל אינה לבד. כל המדינות המכנות עצמן "מערביות" יישמו בעשורים האחרונים צעדי מדיניות שמטרתם למנוע כניסת פליטים ומהגרים אחרים לשטחן. אמנם "הצלחתן" בדרך כלל מוגבלת יותר מזו של ישראל, בין היתר לנוכח תנאיה הגאו-פוליטיים הייחודיים של המדינה, אך בשורה התחתונה פחות מעשרים אחוז מהפליטים בעולם מצליחים להגיע למדינות העשירות והמפותחות ביותר. אם המהלך הישראלי מול סודן יצלח, זו תהיה הזדמנות נוספת לתהות: האומנם המדינות העשירות ביותר בעולם עתידות "לשלם את המחיר"?