מטרתו של הפורום לחשיבה אזורית לחולל שינוי באופן שבו הציבור הישראלי תופס את המזרח התיכון ואת מקומה של ישראל בתוכו, ולעודד שיח מורכב על האזור מנקודות מבט מגוונות. באתר המשותף למכון ון ליר ולפורום לחשיבה אזורית עולים מאמרים רבים; ואחת לכמה שבועות נספק הצצה למאמר כשנביא את גרסתו המלאה בפינתנו החדשה "הצצה לפורום". הפעם זהו מאמרו של סלימאן א־תיהי שהתפרסם במקור בתאריך 9.4.24:

הריסת בתים בצל המלחמה

בתקופה האחרונה, פתחה ממשלת ישראל בגל חדש של הריסות בתים בכפרים הלא־מוכרים בנגב, וזאת בצל המלחמה המתמשכת בעזה. כבר חודשיים שבכל שבוע יש הריסה או שתיים בכל רחבי הנגב מבלי שכמעט יש לכך התייחסות בתקשורת הישראלית.

כבר מאז שבעה באוקטובר החרדה משתלטת על הרחוב הפלסטיני בישראל: בין אם זה השיח הישראלי שהולך ומקצין או הרדיפות הפוליטיות על בסיס מקארתיסטי. עם זאת, לא דמיינתי לעצמי שבתקופה כל כך קשה אראה תמונות של דחפורים בדרכם להרוס עוד בתים בכפרים הבדואים בנגב. ואומנם את הטקסט הזה אני כותב בצל עדכונים כמעט יומיים על הריסות נוספות. באל־פורעה למשל, כפר שקיים מלפני קום המדינה ובו גרים כ־5,000 ערבים-בדואים, הרסה הממשלה ב־10 בינואר בית ומחסן ועקרה 60 עצי זית. ב־30 בינואר, בליווי כוחות משטרה הרסה המדינה בית של צעיר באום בטין. יום לאחר מכן, הרסה המדינה את ביתה של אישה פלסטינית-בדואית בת 70 וחולת דיאליזה בבביר הדאג'. כבר כמה חודשים שאנחנו עדים להרס בתים, אוניברסיטאות ובתי חולים בעזה. אז מה ימנע מהמדינה להרוס בתים בכפרים בנגב?

אומנם בשנים האחרונות ישנה עלייה רבה בהיקף ההריסה של בתים בכפרים בדואים בנגב, ללא התחשבות אם מדובר בתקופת הקורונה או בקיץ החם של המדבר. אבל הפעם, בצל ההקצנה של החברה הישראלית, החברה הפלסטינית עוברת דחיקה לשוליים, ולכן האובדן בקרב ערביי הנגב הוא כפול. הריסת בתי מגורים מחזקת את החרדה הכללית שהחברה הערבית בנגב חווה לאור המלחמה. התחושות שהפלסטינים חווים בחודשים האחרונים הן קשות ומורכבות. שכן בכפרים מסורבי הכרה המרחב עצמו הוא המסוכן. לפי המדיניות הרשמית, הכפרים אינם קיימים כלל והם נחשבים למרחבים "פתוחים". על כן כיפת ברזל אינה מיירטת באזורים של הכפרים הלא־מוכרים ואין ממ"דים או מרחבים מוגנים. מדיניות זו הובילה ל־17 הרוגים מאותם כפרים מסורבי הכרה. ועכשיו ישראל מנצלת את המלחמה כדי להרוס.

בשנת 2021 נהרסו יותר מ־3,000 מבנים ביישובים הבדואים בנגב. שנה לאחר מכן ב־2022 נהרסו כ־2,800 מבנים. בשנה שעברה – 2023 – חלה עלייה של 27%, אז נהרסו בסביבות 3,200 מבנים. מגמה זו בהחלט קשורה לממשלה הנוכחית, אך היא אינה הסיבה היחידה. היא תוצאה של הזנחה של שנים. ההתייחסות "לבעיית הבדואים" בעיניים ביטחוניסטיות או כסוגיה של משילות, בסיסה בהתעלמות ובחוסר הכרה. 

הטענה הרווחות בחברה הישראלית היא שבתים אלה "אינם חוקיים", שהרי מבנים אלה מנוגדים לחוק התכנון והבנייה של 1967, ולכן יש להרוס אותם. אך ידוע שמדינות קולוניאליות מסתמכות על מערכות החוקים שלהן שנועדו לשמר את מעמדן כדי להמשיך את מעגל האלימות שלהן כלפי הילידים. הפרקטיקה האלימה של הריסת בית של אדם, שלא לדבר על אזרח, אינה נקודתית ואינה מבודדת מההקשר המקומי הרחב. הטענה שהכפרים הללו אינם חוקיים בראש ובראשונה משמשת כדי להצדיק הרס של בית. חלק גדול מהכפרים האלו הועבר לאזור עם קום המדינה, ואילו שאר הכפרים קיימים עוד מלפני הקמתה. באמצעות החלטה אחת, בחסות החוק הפכה המדינה את התושבים ל"פולשים". על כן, אם נצמצם את השיח שלנו לרמת לשון החוק, לא נוכל להגיע לפתרון צודק. במקום זאת, אני מציע להסתכל על הריסות אלו בעיניים אחרות, אנושיות יותר. לא להתייחס למשמעות הבית רק בממד הפיזי שלו, אלא גם בממד האישי. 

מעבר לכך, הריסות בתים בכפרים הלא־מוכרים מתרחשות בזמן הקמת יישובים יהודיים בנגב. כלומר, היכן שהורסים בתים של ערבים, בונים בתים של יהודים. זה מדגיש את המתח הבסיסי בין נרטיבים מתחרים ותביעות הבעלות על הארץ. הרי הבית ותחושת הילידות היא מרכיב מכונן עבור ישראל. באופן דומה גם מחיקת מרכיב הילידות מערביי הנגב רק תחריף את העימות. בראייה רחבה יותר, הבסיס של מדינת ישראל הוא הקמת בית עבור היהודים, ועל אותו בסיס היא הורסת בתים של פלסטינים. על כן, אין לראות בהריסת בית של המשפחה הערבית בנגב בזמן מלחמה אירוע מינורי או חד־פעמי אלא פרקטיקה מתמשכת של מחיקה ודחיקה לשוליים של הפלסטינים. בעצם הבחינה של בעיית ערביי הנגב דרך החוק הישראלי והגדרתם כמי שעוברים על חוק הבנייה ולכן המדינה נאלצת להרוס את בתיהם, המדינה מנסה להפריד את הפלסטינים בנגב משייכותם לקולקטיב הרחב יותר של הפלסטינים בישראל-פלסטין.

פעולות המדינה נגד ערביי הנגב הן תהליך של שנים שמושרש במערכת ובחברה בישראל ושמטרתו היא ברורה: למחוק את הבית, המוחשי והרגשי. המילה "בית" אינה מסתכמת במובן המוחשי של מבנה פיזי, אלא  כמטפורה, כמקום שמאחד גאוגרפיה, זהות ושייכות למרחב. הגבול בין הבית כמרחב פיזי לבין הבית כתחושה פנימית הוא דק. לרוב אנחנו נוטים לזנוח את המובן המטפורי של הבית כאשר מדובר על הריסתו. השילוב בין אובדן המבנה ואובדן השייכות הוא הרסני. הבית הוא הסומוד – העמידה האיתנה, בטח כשמדובר על קהילה שרובה גורשה לפני  75 שנים. בכפרים האלה הנכבה עוד מתמשכת, והקולוניזציה הציונית עוד מתרחשת.