מפעם לפעם מערכת האתר מקדישה את מדור "זרקור" לעובדות ולעובדי המכון. הפעם נפנה זרקור בכיוון קצת אחר: אל מסה מיוחדת שכתבה עובדת המכון שולמית לרון, אשר יוצאת לאור בימים אלה בכתב העת הספרותי מאזנים, בגיליון שכותרתו "שפת אם" (יוני 2022).

מסה זו נולדה במסגרת השתלמות ייחודית ואינטימית שעברנו – כתיבת מסה אישית. במפגשים קראנו ממסות שונות, כתבנו מסות משלנו והקראנו אותן בשלבי היצירה השונים שלהן, והכל בליווי ובהדרכה של המסאית, הסופרת והמבקרת ארנה קזין.

להלן המסה הרגישה, המאופקת והעדינה של שולמית במלואה. רגע לפני כן, הנה מעט מן הרשמיים האישיים של שולמית מהתהליך:

"למפגש הראשון הגעתי עם חששות ועם חוסר ידיעה על מה אכתוב. תוך כדי האזנה לקטעי מסות שקראה ארנה ידעתי שאכתוב על אמי. תהליך הכתיבה עצמו היה לי חדש ומרתק. כתבתי קטעים ארוכים וקצרים שהפכו לאוסף של תמונות מפוזרות, ואז חיפשתי את הבסיס, את חוט הַשָּׁנִי שיחבר בין החלקים. כך, דרך שפת הגוף של אמי ושלי, נוצר הסיפור."

רעד ראשוני

שולמית לרון  

אִמִּי –
אַחֲרֵי מוֹתָה
הַשְּׁתִיקָה שֶׁלָּהּ

(קרוליין גורליי, מתוך ״הפוגה בטרם חושך״, הוצאת "ירח חסר", 2005)

–my mother
after her death
her silence

(haiku by Caroline Gourlay, “Lull Before Dark”, Brooks Books, 2005)

יש האומרים שככל שאנו מתבגרים אנו דומים להורינו. אני רואה פרגמנטים שונים של אמי בי ונושאת בתוכי את אהבתה. אני רואה את הדמיון בינינו וגם את השוני. אוסף של פרטים וחלקיקים הטווים תמונת קולאז' של שתי נשים: שיקול דעתה/הכעס המתפרץ שלי; האיפוק שלה/הבכי שלי; הערנות והחיוניות שלה/המופנמות והחולמנות שלי; היא חדה כתער, מעבירה את המסר לאחר בבהירות וברהיטות/אני מתרגשת מתפרצת; היא והשתיקה/אני ואי-השתיקה; היא ואחותה והקשר המיוחד ביניהן/אני ושני אחי, האחד הרחיק לאמריקה והשני קרוב אליי. 

אמי נהגה לשבת בכורסה בסלון כשידיה שלובות בצורה מיוחדת. יד ימין אוחזת בחוזקה ביד שמאל.
   כשהתרגשה הגבירה את האחיזה. לחצה בחוזקה את כף יד ימין, הידקה אותה בכוח אל כף יד שמאל, עד שמפרקי האצבעות הלבינו מעוצמת האחיזה.

כאשר עבדה במטבח, אוחזת בסכין, לפעמים חתכה את אחת מאצבעותיה, ומייד לקחה את המגבת עטפה את ידה לספוג את זרימת הדם ואמרה "כלום לא קרה." אני כנראה הפנמתי את הדברים ולא ייחסתי חשיבות רבה לכך; היא רק חתכה את האצבע. גם אני נוהגת כך כאשר אני חותכת את האצבע. לא עושה עניין.
   מעולם לא דיברנו על ידיה הרועדות, התעלמנו, הדחקנו. כך קרה שאף פעם לא חקרתי מדוע הסתירה אמי את הרעד. אני תוהה: האם לא רצתה להיראות בחולשתה בעיני ילדיה? או אולי הייתה זו דרכה להתמודד על ידי הדחקה? זה היה דור אחר וימים אחרים.

נזכרתי באמי ובידיה המהודקות, הנמעכות אחת אל השנייה, כאשר ידיי החלו לרעוד באותה צורה. מה שכמובן הטריד אותי מאוד. זה קרה לפני כמה שנים. תחילה יד שמאל החלה לרעוד רעידות עדינות, ואחר כך גם יד ימין. עם הזמן הלכו הרעידות וגברו. ניסיתי להסתיר את ידי הרועדות כפי שאמי עשתה כל השנים.
   אמי, שכל כך חששה ממחלות, שבשבילה להיות חולה היה כמעט גזר דין מוות, אשר התעלמה ככל יכולתה לא רק ממחלותיה שלה, אלא גם מאלה שלי, העבירה לי בסופו של דבר את אותה מחלה בתורשה. זוהי תסמונת נוירולוגית המכונה רעד ראשוני, הגורמת לרעידה בלתי רצונית וקצבית, בדרך כלל של הידיים, אך יכולה להופיע כמעט בכל איבר בגוף, כמו הראש, הצוואר ומיתרי הקול. הרעד גובר תוך כדי ביצוע מטלות פשוטות, כמו אחיזת כוס, כתיבה או נשיאת שקיות מלאות במצרכים מהסופר. ההפרעה לא מסוכנת, אך צפוי שהרעד יחמיר עם הזמן.

בליל שישי אחד, בארוחת ערב אצל חברים, שוחחנו על הקורונה, החיסונים ומחלות בכלל, ותוך כדי שיחה, אמר לי גדי, חברי הקרוב, "אני זוכר את מרים ואת הרעידות בידיה." נדהמתי. "שמת לב לרעידות של אמי?!" "בוודאי," ענה. ביני לביני עלתה המחשבה: האם אימי חשבה שהצליחה באמת להסתיר את מחלתה? ומה הייתה עונה אילו נשאלה שאלה ישירה: "מרים, למה הידיים שלך רועדות?" ואני?
   אם שואלים אותי אני עונה בפשטות: הידיים שלי רועדות. 

לפעמים, לאחר המקלחת, אני עומדת עירומה מול המראה, מתבוננת בגופי ומוצאת בו יותר ויותר קווי דמיון לאמי. מולי עומדת אישה מוכרת, זו אני. שדיי כבר לא זקופים כפי שהיו, הכתפיים והאגן רחבים, הירכיים עבות ומותניי צרות כשל אמי. אבי נהג לספר שבצעירותה, יכול היה להקיף את מותניה בשתי כפות ידיו. אני מתבוננת בבטני שהתמלאה. עיני מרפרפות על גופי, ורידים כחולים משתקפים מבעד לעור הבהיר והעדין הדומה לעורה של אמי. בשונה ממנה, עשרות שומות שמש חומות, גדולות כקטנות, פזורות על פני גופי, צצות ומתרבות כפטריות לאחר הגשם בכל חלקיי משנה לשנה.