בעקבות הסרט "מוות באום אל-חיראן"

המוות באום אל-חיראן, שעל שמו נקרא הסרט שלפנינו, היה כידוע מוות כפול: בעת הפינוי-בכוח של הכפר הבדואי הלא מוכר ב-18 בינואר 2017 נהרגו שני בני אדם, האחד תושב הכפר והשני שוטר שהשתתף בפינוי. תוצאות הפינוי הטרגיות היו חריגות אך גם סמליות: הן סימלו מדיניות מסועפת ולא אחידה שאינה רק פוגענית כלפי האוכלוסייה הבדואית אלא גם מוגבלת וכושלת מבחינת הגורמים המוסדיים עצמם.

הרשמה לאירוע הקרנת הסרט ב-20.8 >

מדיניות העיור הכפוי

מבקרי המדיניות הזאת יאמרו שמדובר בעיור כפוי, היינו במאמץ מתמשך לפנות בכוח בדואים מאדמות שהיו בחזקתם שנים רבות ולרכז אותם ביישובים עירוניים לשם השתלטות מדינתית על הקרקע. ביקורת זו מוצדקת במידה רבה, אך כדאי, ברוח הסרט, לנסות לתאר את המורכבות ההיסטורית שברקע המדיניות. בפועל, מרכיב העיור ומרכיב הכפייה התפתחו והתמסדו בערוצים נפרדים, וההפרדה הזו עומדת ביסוד תהליך שככל שהוא מתמשך ומכאיב, כך הוא שב ומתברר כחסר תוחלת. לכאורה אפשר לטעון שמדיניות העיור היא הצלחה ושהמאבק סביב הכפרים הלא מוכרים אינו אלא שריד של מציאות שנעלמה ברובה. לפי נתוני הכנסת, מתוך כ-300 אלפי האזרחים הבדואים בנגב, יותר מ-70 אחוזים מתגוררים ב-18 היישובים המוכרים, כלומר תושבי הכפרים הלא מוכרים הם פחות מ-30 אחוזים מהאוכלוסייה. ואולם 11 מ-18 היישובים המוכרים לא הוקמו במקור על ידי המדינה אלא קיבלו הכרה בדיעבד בשנות האלפיים, וההכרה בהם לא תמיד הביאה עימה שיפור מובהק באיכות החיים.

אדרבה, אפילו שבעת היישובים העירוניים שהקימה המדינה עצמה לפני עשרות שנים מתאפיינים בתנאים סוציו-אקונומיים ירודים, והפיתוח בהם מוגבל, בין היתר, בשל מחלוקות על קרקע. כך, סוגיית הכפרים הלא מוכרים משקפת את בעיותיה של כלל האוכלוסייה הבדואית יותר ממה שאולי עולה מהנתונים, ואין להניח שמדיניות העיור בהכרח טובה לאוכלוסייה יותר מחלופות אחרות.

ראשיתה של המדיניות בהזנחה, אשר לבסוף הסתכמה בהקפאה. בשנות החמישים רוכזו מעט הבדואים שנותרו במדינה בשטח מצומצם של כ-1.1 מיליון דונמים המכונה "אזור הסייג", ובו יושבים רובם עד היום. מקבלי ההחלטות הניחו שלבדואים אין זכות חוקית על האדמות שבחזקתם, בהתאם לפרשנות הנוקשה שאימצה המדינה לחוק המקרקעין העותמאני. בצפון הארץ, לעומת זאת, בדואים ופלאחים ערבים כבר עברו תהליכים מואצים יותר של התקבעות במרחב ונוכחותם נתפסה כאיום משפטי דחוף יותר על שליטת המדינה בקרקע. על כן נערך בצפון הסדר מקרקעין שבו הולאמו רוב האדמות שבמחלוקת, ואילו בנגב המצב נותר כפי שהיה.

בשלהי שנות השישים פנו לבסוף הרשויות להשלמת הסדר המקרקעין בנגב, אבל המצב כבר היה שונה מאוד: הממשל הצבאי הלך ודעך, הבדואים נתפסו במידה רבה כאזרחים נאמנים בעלי שותפות גורל עם הרוב היהודי, ומפלגת השלטון ההולכת ונחלשת ביקשה להימנע מעימותים לא הכרחיים. כך, ב-1976 החליטה הממשלה לאמץ מתווה פשרה שלפיו יוותרו תובעי הבעלות על תביעותיהם בתמורה לקבלת פיצוי מסוים בכסף או בקרקע, וכן חלקת קרקע לבנייה באחת העיירות שבתכנון המדינה, ששתיים מהן כבר קמו אך משכו אליהן בעיקר שבטים שלא היו בהם תביעות בעלות. אולם רוב תובעי הבעלות סירבו לוותר על אדמותיהם ולהסתפק בפיצוי החלקי שהוצע להם. לפיכך, בהיעדר נכונות ולגיטימציה פוליטית-ציבורית לכפות את הסדר המקרקעין באמצעות בית המשפט, נותר ההליך קפוא ברובו.

פינוי בכוח עקב מדיניות כושלת

כיצד אפוא החלו בפינוי כפרים כמו אום אל-חיראן בכוח? ובכן, הגופים העוסקים באכיפה ובהפעלת כוח בכפרים הלא מוכרים שונים מאלה העוסקים בעיור הבדואים ובהסדרי מקרקעין, ויש להם דינמיקה היסטורית משלהם. האמצעים לפינוי הכפרים הבדואים בכוח התפתחו מתוך מאבק שונה שהתחולל בשנות השישים והשבעים בשטחים הפתוחים ברחבי הארץ.

מן הצד האחד עמדו פלאחים ערבים ורועי צאן בדואים שמקורם לא רק בנגב אלא גם בשטחים הכבושים, אשר עשו שימוש באדמות מולאמות בתוך הקו הירוק לצורך עיבוד הקרקע או רעיית צאן. מן הצד השני עמדו הגופים האמונים על אכיפת חוק בשטחים האלה, ובראשם רשות שמורות הטבע. ברשות חששו במיוחד ממה שהיה בעיניהם השתלטות עוינת על אדמות הלאום, אף על פי שביסוד התופעה עמדו צורכי פרנסה בסיסיים ואף הסדרים לא רשמיים שהיו שותפים להם המחזיקים בקרקע כדין, החקלאים היהודים. לפיכך פתחה הרשות בתהליך של צבירת סמכויות אכיפה ורתימת גופים נוספים, והוא הגיע לשיאו באוקטובר 1976 – בשנה שבה אומץ מתווה הפשרה בהסדר המקרקעין אך בהקשר שונה מאוד – עם הקמת היחידה לפיקוח בשטחים הפתוחים, הידועה בכינויה "הסיירת הירוקה".

בעקבות הקמת הסיירת הירוקה הלך והתגבש מערך אכיפה שלם שכלל את המשטרה, מינהל מקרקעי ישראל, משרד הפנים וגופים נוספים. בתוך כך רכשה הסיירת סמכות לאכוף את חוק התכנון והבנייה בנגב, דבר שאפשר לקדם הריסת מבנים שאינם מוסדרים גם אם הבעלות על הקרקע שנויה במחלוקת, ובכך סלל את הדרך לפינוי כפרים לא מוכרים. עם זאת, במהרה עלו טענות שפקחי הסיירת מפעילים כוח מוגזם וחורגים מסמכויותיהם. לפחות כמה מהטענות קיבלו גושפנקה בדו"ח מבקר המדינה שפורסם ב-1980, וב-2007 אף קבע בג"ץ שפעולות ריסוס יבולים שנקטה הסיירת מטעם מינהל מקרקעי ישראל היו בגדר פגיעה לא מידתית בזכויות האדם של התושבים. אף על פי כן, בהיעדר פתרון כולל ומוסכם לשאלת הקרקעות והסדרת הבנייה, הלכו והתרבו פעולות השיטור והאכיפה שמטרתן פינוי הכפרים, עד אשר הגיעו לממדים הטרגיים המתועדים בסרט שלפנינו.

לסיכום, המאבק האלים בכפרים הלא מוכרים משקף דבקות במדיניות כושלת יותר מאשר יישום מוצלח שלה. הסדר המקרקעין קפוא ברובו ופיתוח היישובים המוכרים לוקה בחסר, אך פינוי הכפרים מתבצע בכל זאת בהיקפים הולכים ומתרחבים, מתוך הפעלת כוח שלא תמיד הייתה מוצדקת מבחינה משפטית או ראויה מבחינה ציבורית. המוות הכפול באום אל-חיראן חשף לעיני כול את חרב הפיפיות שהיא מדיניות העיור הכפוי, וגם את הצורך למצוא לה תחליף שייטיב עם האוכלוסייה הבדואית ועם כלל הציבור.

---

נעמן טל הוא סוציולוג המתמחה במחקר היסטורי ובחקר מדיניות ביקורתי. עבודת הדוקטור שלו מנתחת את התפתחותה של מדיניות העיור הכפוי של האוכלוסייה הבדואית בנגב. פרסומיו האקדמיים מתמקדים בפעילות הסיירת הירוקה וגורמי אכיפה נוספים למול האוכלוסייה הבדואית, בדגש על תהליכי התפתחות מוסדית שהתחוללו בשנות השישים והשבעים.

סרטו של דורון ג'רסי "מוות באום אל-חיראן" יוקרן במכון ון ליר ביום שלישי 20.8.2024 בשעה 19:30. לאחר הקרנת הסרט תתקיים שיחה בהשתתפות במאי הסרט, הודא אבו-עובייד וד"ר אסף דוד.