בשנת 2013, כמו בכל שנה, בחרו עורכי מילון אוקספורד את מילת השנה של השפה האנגלית. בניגוד לשנים קודמות, בשנה ההיא שררה תמימות דעים בין עורכי המהדורה הבריטית של המילון לעורכי המהדורה האמריקאית: מילת השנה היא selfie. המילים שבהן התחרה הסלפי לא היו קוטלות קנים: לגמר הגיעו בין היתר bitcoin, binge-watch ו־twerk. אבל לדברי העורכים, זו לא הייתה תחרות אמיתית – העורכת הראשית של המילון סיפרה כי בהשוואה לשנת 2012, השימוש במילה "סלפי" בשנת 2013 גדל ב־17 אלף אחוז.

הסיבה לבחירה ב"סלפי" לא היתה רק הפופולריות הגדלה של פרקטיקת הצילום העצמי. המונח, הפרקטיקה שאותה הוא מתאר והטכנולוגיה המאפשרת אותה נתפסו שלושתם כביטוי תמציתי של התקופה הנוכחית. כתבת שער במגזין טיים במאי של אותה שנה הכתירה את דור הצעירים כ-Me, Me, Me Generation. הם תוארו בה כנרקיסיסטים, עצלנים ומרוכזים בעצמם – כל זאת על רקע תמונה של צעירה שמצלמת את עצמה בטלפון.

הכותרת של הכתבה ב"טיים" לא הייתה מקרית אלא התכתבה במכוון עם מאמר משפיע של הסופר טום וולף בניו יורק מגזין ב־1976: The “Me” Decade and the Third Great Awakening. במאמר זה תיאר וולף את דור הצעירים של שנות ה-60 וה-70 במונחים דומים, כשכתב: "הם יצרו את עידן האינדיווידואליזם הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית! כל החוקים נשברו! כל הנביאים פשטו רגל!". ההוגה האמריקאי כריסטופר לאש התבסס בין היתר על אבחנותיו של וולף, כשפרסם ב-1979 את ספרו The Culture of Narcissism.

הסלפי כהפניית המבט אל העצמי

יש שיטענו שהסלפי הוא במידה רבה העצמה של אחד מיסודותיו הראשונים של העידן החילוני המודרני: הפניית המבט של האדם אל עצמו. במובן זה, ניתן לומר שהטכנולוגיה המודרנית היא בסך הכל המחשה של הקלישאה המוכרת לפיה תמונה אחת שווה אלף מילים. אילו היו אמצעים טכניים דומים בסוף המאה ה־16, האם מישל דה מונטן היה מחבר את שלושת כרכי ה"מסות" שלו, שבפתיחתם הצהיר: "רק לעשות לביתי ולעצמי ביקשתי. [...] כי את עצמי אני מצייר. [...] הנה כי כן, הקורא, אני הוא החומר שממנו קורץ ספרי"? ואילו היו הסמארטפון והאינסטגרם בנמצא בסוף המאה ה־18, האם היה ז'אן-ז'אק רוסו כותב את "הווידויים", שבראשם הכריז: "רוצה אני להראות לאחי בני האנוש אדם בכל אמיתות טבעו; והאדם הזה הוא אני. [...] אינני דומה לשום ברייה שראיתי; מעז אני להאמין שאינני דומה לשום ברייה עלי אדמות"?

הפרקטיקה של התבוננות האדם בעצמו והצגתו לראווה היא אם כן שורש משורשיה של המודרנה. היא נתמכת במידה רבה על ידי ההומניזם של הרנסאנס, על דקארט המעמיד את העולם כולו על האני החושב, ועל המהפכה הקופרניקאית שהסיטה את האדם ממרכז היקום אל שוליו. אבל האם ההיסטוריה היא תמיד רק עוד מאותו דבר?

תהליך החילון וחיפוש העצמי

ברשימה הארוכה למדי של נקודות ארכימדיות בהיסטוריה של החילון, שחלקן נזכרו לעיל, שמור לפרידריך ניטשה מקום של כבוד. בספרו "המדע העליז", שראה אור ב־1882, מופיעה ההכרזה המפורסמת על מותו של האל: "לאן פנה האלוהים? אנכי אגידנו! אנחנו הרגנוהו – אתם ואני! כולנו רוצחיו!". אף שהבשורה על מעשה הרצח מושמת בפיו של אדם מטורף, קריאת הדברים לא מותירה ספק כי המטורף הזה הוא למעשה היחיד שרואה את המציאות כהווייתה, מציאות שעיני שאר בני האדם עדיין אינן קולטות כפי שאינן יכולות לקלוט את נצנוץ הכוכבים אלא לאחר שנות אור. אולם המסקנה של הדובר חשובה לא פחות מההכרזה שלו על מות האל: "האם אין גדלותו של המעשה גדולה מיכולתנו? האם לא דין הוא, כי אנו עצמנו נהיה לאלים על מנת להיראות כראויים לה, לגדלות זו?"

דברים אלה הם למעשה לב המהפכה הקופרניקאית שחולל ניטשה בהגות המערב, ותרמו תרומה יוצאת דופן לתהליך החילון הכללי של החברה המערבית: האדם חזר אל מרכז היקום, אך הפעם לא כנזר הבריאה האלוהית אלא כמחליפו של האל המת. עם זאת, אצל ניטשה לא מדובר באדם באשר הוא, אלא ב"על־אדם" – זה שאותו תיאר ב"כה אמר זרתוסטרא" כמי שזורח כחמה בעידן שלאחר מות האל, ושאינו משועבד ל"מוסר העבדים היהודי-נוצרי". כלומר, ניטשה הציב דגם של אדם חדש, שניחן בכוחות כמו־אלוהיים של בריאה עצמית לצד שאיפה לעוצמה כמו־אלוהית.

בתחילת המאה ה־20 היו למהפכה הזו תוצאות הרסניות; הניסיונות של האידיאולוגיות הגדולות לשלב בין כוח למימוש עצמי הסתיימו בטרגדיות. מתוך ההריסות של מלחמת העולם השנייה עלה דגם של ניטשיאניות "מדוללת": הרצון לעוצמה נזנח (לפחות לכאורה, ולפחות בגרסותיו הוולגריות), והאותנטיות, היצירה העצמית, ובעיקר האינדיווידואליזם הרדיקלי שהציע ניטשה הפכו לאבני הבניין של הסובייקטיביות המערבית המחולנת – זו ההוויה שעליה כתבו טום וולף וכריסטופר לאש בשנות ה־70 של המאה הקודמת. הסובייקטיביות הזו, חשוב להדגיש, אינה רק נחלתם של חילונים או אתאיסטים.

אף על פי כן, יכול להיות שעבור הדמות הנשקפת מעדשת הסלפי העכשווית, גם הגרסה המדוללת של האדם הניטשיאני כבר לא רלוונטית. הממשק ההולך וגדל בינינו ובין הטכנולוגיה שמקיפה אותנו, והפקדת יכולות אנושיות כמו ניווט, זיכרון ויצירה בידיהם של כלים דיגיטליים, מערערים על עצם התפיסה שלנו את מהות האדם. ברגע הזה, יכול להיות שדווקא האמונה והכפירה, כיכולות וכתכונות שעדיין לא זכו לשכפול דיגיטלי, הן שיהפכו לאתר שבו תישמר העצמיות האנושית. מצד שני, ייתכן שאנחנו פשוט זקוקים לפילטר חדש לחשוב דרכו על המשמעות של המילה "עצמי".

ביום שני, 14.8.23, בשעה 19:45, הוקרן במכון ון ליר במסגרת האירוע "על האתגר החילוני בימינו" ובמסגרת סדרת "דוקו־דשא: שיחות על קולנוע תיעודי ישראלי" הפרק "מהסלף אל הסלפי" מתוך "חילוניות", סדרה תיעודית בכאן 11 שביימה ענת זלצר והפיק יואב לשם, ביונד קריאייטיב. לאחר ההקרנה נערך במקום רב שיח בהשתתפות ד"ר יוכי פישר, ענת זלצר, פרופ' מעוז כהנא, ד''ר ראיף זריק וד''ר לילך נתנאל.