מדוע שינוי האקלים לא מעניין אותנו? או שאולי נשאל אחרת – אילו כלים יש בידינו כדי לחשוב על סוף העולם מחוץ לסרטי אסונות הוליוודיים? האם פעולה אפקטיבית להפחתת שינוי האקלים היא אפשרית? ומדוע השימוש במושג "משבר סביבתי" מונע מאיתנו לראות את גודל האסון במלואו?

שאלות אלו ורבות נוספות נדונו בסדרת ההרצאות שנפתחה בינואר 2022 – עידן האנתרופוקן: החיים שאחרי הטבע, בעריכתו ובהנחייתו של ד"ר עפרי אילני. נושאי ההרצאות: תקווה וייאוש בעולם מתחמם; הקרחון והשאלה היהודית; קפיטליזם ואנתרופוקן; המזרח התיכון והמשבר הסביבתי; מארץ הצבי והיעל לארץ הדררה והמיינה.

"המשבר הסביבתי"

אם ישאלו אדם ממוצע איך להגדיר את התקופה שאנחנו חיים בה, הוא עשוי להשיב שאנו נמצאים בעשור השלישי של המאה ה-21; בעידן הדיגיטלי; בתקופת הקפיטליזם המאוחר; בתקופת הקורונה; או כל הגדרה אחרת בהתאם לתפישת עולמו או עולמה. אבל אם תשאלו גיאולוגית או חוקר אקלים, הוא עשוי להשיב שאנחנו חיים באנתרופוקן – עידן האדם.

מקובל לומר שהאנתרופוקן החל באמצע המאה שעברה, ויש מי שמרחיקים ומסמנים את תחילתו במהפכה התעשייתית בסוף המאה השמונה עשרה. במשך עידנים, לבני אדם היתה רק השפעה מוגבלת על סביבתם, ובעיקר על החי והצומח. אפשר לומר שקיומם של בני אדם כמעט לא דגדג את כדור הארץ בכללותו. אבל זה כבר לא המצב.

בהשפעת 575 מיליארד טון פחמן שנפלטו לאטמוספירה בעידן התעשייתי, כדור הארץ מצוי במצב שאין לו תקדים במיליוני השנים האחרונות. בד בבד, בני האדם הפכו לכוח טבע, כמו טקטוניקת הלוחות, או המחזורים הסולריים – הכוחות שקבעו את ההיסטוריה של כדור הארץ עד כה. הטבע, בצורתו המוכרת כגורם שאינו תלוי באדם, חדל למעשה להתקיים.

כל ההנחות המוכרות לנו בדבר היחסים בין האנושי לטבעי נוצרו בעידן הגיאולוגי הקודם, ההולוקן, שבו התרחשה כל ההיסטוריה האנושית המוכרת. בעוד שהחשיבה ההולוקנית רואה באוויר, בקרקע ובמים גורמים נתונים, המצויים ברקע של הפעילות האנושית, החשיבה האנתרופוקנית מתפתחת מתוך פריצתם של גורמים אלו אל לב ההיסטוריה. אי אפשר עוד לספר את ההיסטוריה רק כמאבק בין אידיאולוגיות או צורות חברתיות; כדור הארץ הופך לגורם בעל תפקיד מרכזי, ואף גורלי.

כמובן שזו אינה סוגיה מדעית או תיאורטית טהורה. המצב החדש של כדור הארץ מאיים על קיומם של רבים מהיצורים החיים על כוכב הלכת, וביניהם האדם. העיסוק בנושא "המשבר הסביבתי" אינו עניין חדש. אך בנקודה הנוכחית ברור שהמילה "משבר" היא מטעה, כי היא יוצרת רושם של רגע מפנה שעליו אפשר להתגבר. מה שמכונה "המשבר הסביבתי" שונה ממשברים אחרים – למשל המשבר הכלכלי, המשבר הפוליטי או משבר מדעי הרוח. זוהי אינה בעיה שזקוקה לפתרון, אלא מצב אנושי חדש.

עולם מוכה אסון

אחד השינויים המורגשים בשנים האחרונות ממש, הוא ששינוי האקלים והשלכותיו כבר אינם בבחינת תחזית שעשויה להתממש אי שם בעתיד. מזג האוויר הוא כבר עכשיו "לא נורמלי". הקיץ מתארך והגשמים מתמעטים. בכל שנה מדווחים אירועים חריגים כמו בצורת בגרמניה, שריפות בחוג הארקטי והפשרה מסיבית של הקרחונים. מעבר לשאלת המניעה של שינוי האקלים – ככל שמניעה כזו היא אפשרית בשלב זה – עולה השאלה של קיום והישרדות בעולם מוכה אסון. 

בנקודה הנוכחית עולה סדרה של שאלות: כיצד מעניקים משמעות אנושית לתהליכים סמויים מן העין בקנה מידה עצום? מה היחסים בין מצבה של המערכת האקלימית לבין המשברים הפוליטיים והכלכליים שפרצו בעולם בשנים האחרונות? האם הכוח שגורם לטרנספורמציה של העולם הוא המין האנושי בכללותו, או שמא הצבר ההון הקפיטליסטי? האם כל הקבוצות האנושיות נושאות באחריות שווה לקטסטרופה הסביבתית, ומה המשמעות של אחריות קולקטיבית של מין שלם? כיצד ניתן לחשוב את הקיום האנושי בתוך מצב בלתי הפיך, של הליכה לקראת קטסטרופה בממדים חסרי תקדים? מה ההשלכות של "הלם האנתרופוקן" על התרבות, הפוליטיקה והחיים בכלל? ואיך, אם בכלל, יוכל האנושי להיוולד מחדש מתוך אזור האסון?

מומלץ לקרוא את המאמרים חד־פעמי – ההיגיון של עידן האנתרופוקן ואילו היה לטבע קול, לצפות בהרצאות בנושא משבר האקלים ספרות, קפיטליזם ומשבר האקלים ואדם וסביבה – היום שאחרי? ולקרוא על אתגר האנתרופוקן – סדנת מחקר חדשה.