היסטוריה קצרה של מדיניות ישראל כלפי מהגרי העבודה מתאילנד

שלושים ותשעה מהגרי עבודה לחקלאות מתאילנד נרצחו בטבח 7 באוקטובר. שלושים ואחד מהגרי עבודה אזרחי תאילנד נחטפו לרצועת עזה באותו יום נורא. עשרים ושלושה מהחטופים שוחררו משבי החמאס ושמונה עדיין נמצאים בשבי. שניים מהם הוכרזו כמתים על ידי דובר צה"ל אך גופותיהם טרם הושבו.

אף על פי שמהגרי העבודה לחקלאות מתאילנד הם מרכיב מהותי בכוח העבודה של החקלאות הישראלית וחלק מהנוף הדמוגרפי של המרחב הכפרי בישראל יותר משלושים שנה, המחיר הנורא ששילמה קהילה זו ב-7 באוקטובר הוא שהסב את תשומת הלב הציבורית אליה, אם כי לזמן קצר בלבד.

בטקסט זה אבקש לשפוך מעט אור על הרגולציה של זרם ההגירה מתאילנד לישראל ובכך ליצור מסגרת לסרטו התיעודי של ניר דבורצ'ין "תאי-לנד".

הרשמה לאירוע הקרנת הסרט "תאי-לנד" ב-16.7.24 >

הרגולציה מעצבת את החיים

אני מבקשת לטעון שכל מופע של חיי היום-יום, אצל מהגרי עבודה ובכלל, מושפע מהמבנה החברתי הכולל גם את המסגרת הרגולטיבית המסדירה את תנאי חייהם. בהקשר הזה יש להבין כי מבחינת משטר העבודה הישראלי, אף על פי שמהגרי העבודה לחקלאות, ומהגרי עבודה בכלל, חיוניים למשק הישראלי וממוקמים בשוק העבודה המשני ובעיסוקים שדורשים מיומנות מקצועית נמוכה, הם נחשבים לקבוצות שוליים המציבות איום על מהותה האתנו-לאומית של המדינה. מכיוון שנוכחותם רצויה רק באופן זמני, גיבש בשבילם משטר ההגירה הישראלי עם השנים תנאי חיים ומגורים שתכליתם למנוע השתקעות קבע של חברי הקבוצות.

כך למשל, מסגרת רגולטיבית זו קובעת שלמהגרי העבודה בענף החקלאות מותר להתגורר במבנים יבילים זמניים בלבד. כמו כן, משטר ההגירה למהגרי העבודה לחקלאות יצר קטגוריה חדשה של עובדי חקלאות בשכר: עובדי חקלאות הזמינים לעבודה במשך כל שעות היממה. זמינותם זהה רק לזמינות של מעסיקיהם – החקלאים בעלי המשק החקלאי. מהיגיון זה נובעים ההסדר של מגוריהם בתחומי המשק החקלאי וההגדרה של מגוריהם כמבנה חקלאי.

למרות זמינותם במשך כל שעות העבודה, על העובדים בחקלאות, מהגרים וישראלים כאחד, חלה חקיקת המגן לעניין תנאי עבודה, הכוללת תשלום שכר מינימום, שעות נוספות וכיוצא באלו. עם זאת, ישנן עדויות רבות על הפרות קשות של חוקים אלו. כמו כן, ענף החקלאות מובחן מהענפים האחרים באופיו הפריפריאלי, כפי שזה מתבטא בממדים שונים.

הממד הראשון הוא גיאוגרפי מובהק. ענף החקלאות מאופיין במיקומו באזורי הספר המרוחקים מהערים המרכזיות. לכך יש שתי השלכות עיקריות: הריחוק מארגוני סיוע חוץ-מדינתיים והיעדר מרחב עירוני לביסוס קהילתי רחב היקף. היבט זה מקבל חיזוק מאופי העבודה בענף החקלאות, כלומר שעות עבודה ארוכות וימי מנוחה בעיקר בשבת, כאשר אין תחבורה ציבורית. הריחוק הפיזי מארגוני הסיוע מחליש את יכולתם של עובדים לעמוד על זכויותיהם ומגביר את פגיעותם. הנסיבות הפיזיות המשאירות את העובדים ביישובים שהם עובדים בהם ומונעות מהם תנועה והגעה לערים מרכזיות מגבירות את בדידותם היחסית.

הממד השני הוא תרבותי ושפתי. עקב בדידותם הלשונית של העובדים, שאינם דוברים אנגלית, ובוודאי לא עברית, הם תלויים כמעט לחלוטין במתרגם מטעם הלשכה הממונה עליהם או במי שנחשב "בוס מקומי" בקרב העובדים המשמש בתפקיד מתרגם. מתווכים ומתרגמים אלו עשויים להפעיל את כוחם כדי למנוע מהעובדים גישה למידע על אודות זכויותיהם והיכולת לממשן.

מהגרי עבודה בחקלאות: ארבע תקופות

משק העבודה הישראלי בענפים עתירי עבודת כפיים נסמך זה עשרות שנים על כוח עבודה הכפוף למשטרי אשרות והיתרים. בראשית הדרך היו אלה הפלסטינים אזרחי ישראל שחל עליהם המשטר הצבאי, ולאחר מכן עובדים פלסטינים מהשטחים שנכבשו בשנת 1967. אלו ואלו הועסקו בענפי הבניין והחקלאות על בסיס הגירה יוממית. בסוף שנות השמונים נפתח המשק להגירת עבודה מעבר לים, לענפים אלה ולאחרים, בהם סיעוד, מלונאות ועוד. עלייתה של מדינת ישראל על מפת הגירת העבודה העולמית ודחיקתם היחסית של העובדים הפלסטינים התחוללה כפועל יוצא של שילוב של נסיבות: שינויים סוציו-פוליטיים, סגר כללי על השטחים, חתימת הסכמי אוסלו, מעבר למדיניות כלכלית נאו-ליברלית ומסע לחצים מצד קבוצות אינטרס.

במהלך שלושים השנים שחלפו מאז תחילת כניסתם לישראל, גיוס מהגרי העבודה לחקלאות ותיווך הגעתם נסמכו במידה רבה על גורמים פרטיים – חברות כוח אדם – שגבו דמי תיווך מופרזים מהמהגרים. בשנת 2012 מומש לראשונה הסכם דו-צדדי בין ישראל לתאילנד, ובמסגרתו העבירה מדינת ישראל את הסמכות לגיוס ולתיווך מידיים פרטיות מוּנעות-רווח לגורמים לא ממשלתיים הפועלים ללא מטרות רווח, וכך פחתו במידה ניכרת עלויות ההגירה של העובד. בכל שלב שהתחולל בו שינוי דינמי של האצלת סמכות לשחקן אחר מטעם המדינה השתנה תחום גיוס מהגרי העבודה לחקלאות שינוי משמעותי.

את פרק הזמן הזה אפשר לחלק לארבע תקופות עיקריות. התקופה הראשונה מציינת את צמיחתה של תעשיית הגיוס והתיווך משנות השמונים עד 1998, באמצעות סימון תאילנד כמדינת המוצא, קביעת מכסת הוויזות להגירת עבודה, ניצני המאבקים על מכסות בכניסה לישראל והניסיונות הראשונים של המדינה להטיל את הטיפול בהגירה זו על תנועת המושבים.

התקופה השנייה מתאפיינת בשגשוג תעשיית הגיוס והתיווך בשנים 1998–2012, במקביל לירידה במעמדה הריכוזי של תנועת המושבים. בשלב זה החליטה המדינה לנסות להפקיד את הסמכות והאחריות לעיסוק בתחום בידי שחקנים פרטיים מוּנעי-רווח – חברות כוח אדם ותיווך. בתקופה זו אפשר לראות מאבק על הגדלת מכסת העובדים, את הסחר שהחל סביבם, ואת הקשרים שנוצרו בין החברות בישראל לבין מקבילותיהן בתאילנד לשם ביסוס מעמדן ודפוסי הגיוס להגירה לחקלאות שנוצרו אז. בשנים אלה שגשג למעשה סחר בבני אדם למטרות עבודה, והסוגיה העיקרית הייתה דמי תיווך מוגזמים ששילמו המהגרים בעבור הגעתם לישראל – סכום של כ-10,000 דולר, שהוגדר כחוב כובל הלכה למעשה למהגרים.

התקופה השלישית היא תקופת השינוי של תעשיית הגיוס והתיווך בשנים 2005–2013, המציינת נקודת מפנה. באותה העת החליטה הממשלה, בעקבות ביקורת פנימית וחיצונית, כי עקב התנהלות כושלת של תנועת המושבים ושל חברות הגיוס בהתמודדות ראויה וחוקית עם זרם הגירה זה, יש לפנות להסדרתו ולוויסותו באמצעות הסכם דו-צדדי. תהליך זה לוּוה במאבקים ובתגובות של המשתתפים השונים בשתי המדינות עד שהמדינה הצליחה להביא לשינוי בפועל דרך ההסכם הדו-צדדי שהגביל, ויסת והסדיר את תעשיית המסחור והגיוס, עיגן את זכויות מהגרי העבודה וביקש להפחית את דמי התיווך.

התקופה הרביעית היא תקופת שינויים שהתרחשו בתעשיית הגיוס והתיווך לחקלאות בישראל לאחר החתימה על ההסכם הדו-צדדי ויישומו משנת 2012 ועד 7 באוקטובר 2023. בתקופה זו חלו בהשפעת ההסכם שינויים ניכרים בתעשיית הגיוס והתיווך, ובהם שינוי שיטת הגיוס, תנאי הגיוס, עלויות הגיוס, תנאי ההעסקה וכדומה. עלות דמי התיווך להגעה לישראל צנחו ל-2,500 דולר.

הפרת זכויות כמאפיין קבוע

הבחינה הכרונולוגית מעידה כי המדיניות הישראלית המשתנה היא שעיצבה בכל פעם מחדש את הסדרי הגיוס לחקלאות בישראל. מדיניות זו לא הייתה מאורגנת, אלא נוצרה טלאי על טלאי בהתאם לתנאים ולאילוצים השונים. בכל תקופת זמן שנבחנה החליטה המדינה למי להאציל סמכויות באמצעות מיקור חוץ וניהול הסדרי הגיוס. כאשר התברר שהאצלת סמכויות זו יצרה בכל פעם מורכבות אחרת בשדה ועוררה ביקורת פנימית ובינלאומית כלפי המדינה, היא פעלה להטלת הסמכות על גוף אחר.

על אף הירידה הניכרת בדמי התיווך, שהיו חוב כובל למהגרי העבודה מתאילנד, הפרות זכויות עובד ואדם אחרות היו למאפיין יסודי של ענף זה. כך למשל, התבוננות בתחום הבריאות מלמדת שהפקרתם של העובדים מתבטאת כמעט בכל מישור אפשרי של העסקתם: החל בגישה מוגבלת לשירותי בריאות, המשך בעבודה עם חומרי הדברה מסוכנים בלא הדרכה או אמצעי מיגון ובמשך שעות ארוכות, וכלה בדרישה שהם יעבדו גם בזמנים שבהם העבודה מסכנת את חייהם באופן מיידי – למשל, בעת ההפצצות על אזורי הדרום ועוטף עזה.

מניתוח ההיסטוריה של הגיוס, התיווך וההעסקה של מהגרי עבודה בענף החקלאות בישראל, אפשר לראות כי מוסדות המדינה התגייסו לפעולה אפקטיבית במישור האחד, אך הזניחו את המישור האחר והתעלמו גם מכל מה שקשור בהפרות משמעותיות של זכויות מהגרי עבודה בעת העסקתם. לעומת האסדרה (רגולציה) של הגיוס והתיווך, שהצריכה תיאום ושיתוף פעולה בינלאומי, ההעסקה עדיין נתפסת כעניין פנימי יותר של משטר ההגירה ושל ענפי ההעסקה המקומיים. על הרקע הזה אפשר להבין כיצד אופיו הפריפריאלי של ענף החקלאות אפשר לו לפתח מערכת אקולוגית משלו, בייחוד בתחום ההעסקה, ששימרה את המבנים הפנימיים שלה על פגמיהם.

עם זאת, אירועי 7 באוקטובר טלטלו את המערכת, ואנו ניצבים כיום לנוכח אי-ודאות רבה בכל הקשור בהישגי העבר במאבק על זכויותיהם של העובדים. מהלכי מדיניות במהלך המלחמה הביאו לפתיחת השמיים לחברות פרטיות וחזרה לגיוס שלא דרך הסכם דו-צדדי, ולאיתור מדינות מוצא נוספות להבאת עובדים לישראל והצבתם באזורי מלחמה הלכה למעשה. התמשכות המלחמה ועצירת כניסתם של מהגרי העבודה הפלסטינים טומנות בחובן עוד שינויים שעתידים לקרות, ויש להמשיך לעקוב אחריהם בתשומת לב מן ההיבט המחקרי והמעשי כאחד.

---

ד"ר יהל קורלנדר היא סוציולוגית של שוקי עבודה המתמחה בהגירה, מרצה בכירה וראשת המקבץ לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה במכללה האקדמית תל חי. לקריאה נוספת ראו מחקריה באתר >

סרטו של ניר דבורצ'ין "תאי-לנד" יוקרן במכון ון ליר בירושלים ביום שלישי 16.7.2024 בשעה 19:45. לאחר הקרנת הסרט יתקיים דיון עם הבמאי, בשיתוף ד"ר יהל קורלנדר ורונה ברייר-גארב.