המרחב העירוני והיישובי בישראל נמצא במציאות דינמית ורוויַת מתחים וסתירות. מצד אחד, ניתן לזהות בערים מגמות מחמירות של עוינות בין-קהילתית והפרדה לצד קריאות חוזרות ונשנות לפצל את המרחב לקבוצות זהותיות נפרדות. מצד שני, קבוצות שונות בחברה הישראלית חולקות הלכה למעשה מרחב ציבורי משותף, ובעקבות תהליכי הגירה פנימיים ושינויים בשוק העבודה, מרחבים עירוניים רבים בישראל נעשים הטרוגניים יותר ויותר על צירים מרובים: לאומיים, דתיים, מעמדיים ואתניים. המגוון העמוק של החברה הישראלית מייצר אתגרים רבים לחיים במרחב מגורים משותף, ובמרכזם - קיום תפיסות שונות בתכלית ביחס למרחב הציבורי, לפרטיות, לגוף וליחסי מגדר, לפולחן, לדפוסי צריכה ולמשמעות של סימבולים דתיים ולאומיים. ואולם על אף המורכבות שצוינה לעיל, ההצטלבויות בין השסעים של החברה הישראלית במרחב העירוני מייצרות, לצד מאבקים על משאבים ושליטה, גם קואליציות ייחודיות, זהויות היברידיות וקהילות משמעות חדשות. אם כן, המגוון המרחבי בישראל טומן בחובו לא רק אתגרים וקשיים אלא גם הזדמנויות לשינוי חברתי ופוליטי.
שאלת ניהול מרקם החיים המשותף בישראל היא אפוא שאלה הדורשת בחינה מעמיקה, תיאורטית ואמפירית. מרבית התיאוריות האורבניות הדומיננטיות במחקר העוסק בערים ומגוון צמחו בדרך כלל בהקשרים אנגלו-אמריקאיים ובמרחבים הנוטים לליברליות. עקב כך, הן מכילות בעיקר פריזמות מחקריות פוסט-קולוניאליות או כאלו הממוקדות ביחסים גזעיים-מעמדיים. פריזמות אלו מתקשות לאבחן את מגוון ההגיונות של המרחב העירוני הגלובלי בכלל והישראלי בפרט. בייחוד קיים קושי בהצבתן בהקשר של הקטגוריות החברתיות המרובות בישראל ושל השסעים הקוסמולוגיים העמוקים המתקיימים בין ובתוך קטגוריות אלו. שסעים אלה, הקשורים לצירים שבן דת לחילון, ליברליזם לשמרנות, אליטיזם לעממיות וכדומה, אינם זוכים להכרה במסגרות הפרשניות הקיימות, אשר נקודת המוצא שלהן היא תפיסה ליברלית של מרחב ומגוון חברתי. אם כן, המציאות הישראלית קוראת לא רק להרחיב את המסגרות הפרשניות הקיימות אלא גם להכניס אל ארגז הכלים הפרשני מסגרות אלטרנטיביות, כגון הפרספקטיבה הפוסט-חילונית או מסגרת החשיבה הפוסט-ליברלית.
על בסיס הרציונל הזה פועלת קבוצת המחקר שעוסקת במרחב העירוני והיישובי בישראל ובמגוון החברתי הקיים בו, בשאיפה לפתח מחקר אמפירי ומסגרת פרשנית תיאורטית רלוונטית וחדשה.