הטרדה מינית במבט בין-דורי

סדרת הטלוויזיה "Hacks" של HBO MAX, שעלתה לשידור בארה"ב במרץ 2021 ומשודרת בימים אלה בארץ, מתארת מפגש פמיניסטי בין-דורי בין קומיקאית ותיקה בת 70, בשם דברה ואנס (ג'ין סמארט), ובין תסריטאית צעירה, בשנות העשרים שלה, בשם אווה דניאלס (האנה אינבינדר). הסדרה מבוססת על שלל התנגשויות בין דברה לאווה בכל נושא כמעט, החל מסדר יום, דרך יחסן לאוכל ולטיפוח, ועד לנטיות המיניות שלהן, וכמובן לתפיסת ההומור שלהן. בכל אחד מן התחומים דברה ואווה מגלמות נטיות ומאפיינים מגדריים דוריים, שעל הפערים ביניהם נבנים העלילה והמהלך הטרנספורמטיבי של הסדרה.

מן ההתחלה ברור לצופות ולצופים, שההתנגשות המוצגת על המסך איננה רק של שתי דמויות בעלות אישיות עוקצנית והומור מרושע, אלא שהיא בראש ובראשונה התנגשות בין נשים מדורות שונים. הן חלוקות על איך להיות קומיקאית וכותבת, כלומר אישה עם קול ציבורי בעולם, ועל התוכן והמשמעות הפמיניסטית המשתנה של המעמד הזה.

אחד ממוקדי הפער וההתנגשות הגדולים ביותר הוא ההבדל בין דברה ואווה ביחסן להטרדות מיניות, ולנכונות לשאת אותן כחלק בלתי נפרד מחייהן של נשים, במיוחד בהקשר המקצועי ששתיהן פועלות בו. בפרק השמיני של הסדרה, שנקרא "1.69 מיליון", דברה ואווה נוסעות לבדוק את החומרים שכתבו למופע החדש של דברה במועדון סטנדאפ, שדברה הופיעה בו בראשית דרכה. במועדון הן פוגשות ידידה ותיקה של דברה משנותיה הראשונות כסטנדאפיסטית, ושתיהן מתפקעות מצחוק בעודן חולקות עם אווה "סיפורי מלחמה" על הבעלים הקודם של המועדון שהיה טורף מיני ידוע ושדברה – וכל הנשים האחרות במועדון – נאלצו לסבול את הטרדותיו ואת תקיפותיו הבוטות. התגובה של אווה לתיאורים האלה חושפת את הפער ביניהן בנושא הזה. בסופה של השיחה ביניהן על העבר, אווה תוקפת את דברה על כך שלא חשפה את מנהל המועדון, לא שיתפה את הידע על התנהגותו בפומבי, ולכן בעצם לא הגנה על נשים/קומיקאיות אחרות.

הטענות של אווה מתמקדות בשני היבטים. הראשון, שדברה נהגה בחוסר סולידריות כלפי נשים אחרות בכך שלא חשפה את מנהל המועדון ולא פעלה באופן ציבורי ופומבי לפיטוריו. ההיבט השני – אווה טוענת שאי החשיפה של המנהל שירת את דברה ואִפשר לה לעשות קריירה ולהרוויח רווחים עצומים מהמופעים שלה תוך שימור המבנה הפטריארכלי, הן במציאות והן כחומר לבדיחות. אווה תובעת מדברה לראות את עצמה מחויבת לחלוק את הכסף הזה, שאותו הרוויחה לכאורה על גבן של קומיקאיות אחרות, לטובת המטרה המשותפת. כמובן שדברה לא רואה את הדברים כך. היא מדגישה את התנאים הקשים שבהם נאלצה לבנות לעצמה קריירה בעולם גברי מאוד, ואת ההצלחה המבוססת על עבודה קשה ועל מחויבות מקצועית גדולה שמצדיקות את ההון שהרוויחה.

שתי הטענות קשורות לפוליטיקת מי טו (#MeToo), שנותנת ביטוי מובהק לפער הדורי בשאלת האחריות על מציאות ההטרדות והאלימות המינית בחייהן של נשים. בין דברה לאווה לא מפריד דור אחד אלא שני דורות. למעשה, אווה לא מכירה כלל את המציאות שדברה נאלצה לפעול בה, ואת כלליו ומחיריו של העולם הסקסיסטי שבתוכו עיצבה את דמותה כקומיקאית, עולם שאחד ממאפייניו הוא היותה אישה יחידה בעולם גברי לחלוטין. לעומת זאת, עבור אווה, הדור הוותיק של נשים הסכים להשלים עם תרבות סקסיסטית שהיא אינה מוכנה לקבל. במושגים שלה, הן משת"פיות של התרבות הזו ויש להן חלק ואחריות לכך שהעולם עדיין לא מתוקן עבור נשים הצעירות מהן בשני דורות.

הפער הדורי ביחס להטרדה מינית בישראל

המחלוקות בין דברה, כמייצגת דור של נפילות שסללו את הדרך לנשים במרחב הציבורי, לבין אווה, כמייצגת נשים צעירות בעת הנוכחית, מהדהדת את המציאות הישראלית. המחקר של יעל בר-צדק, שבחן את התמסדות החוק למניעת הטרדה מינית בישראל, חשף את מורכבות היחסים בין דורות של פמיניסטיות ישראליות אשר פועלות לקידום מאבק זה. במובן מסוים נראה, כי המאבק הבין דורי הוא מצע הכרחי להתפתחותה של מודעות ופעולה פוליטית פמיניסטית. במילים אחרות, להתפתחותה של סובייקטיביות פוליטית פמיניסטית.

המושג "סובייקטיביות פוליטית" מאפשר להתייחס למכלול החיים הפוליטיים של היחיד/ה שהוא הכרחי ליצירתה של תאוריה פוליטית ותנועה חברתית, בלי לצמצם את השפעתם הקריטית של יחסי כוח חברתיים על כינונו של הסובייקט. זהו מושג מפתח שאיתו אנחנו עובדות בפרויקט המעבדה לסובייקטיביות פוליטית פמיניסטית במכון ון ליר, בדגש מיוחד על ארגז הכלים ליצירת שינוי חברתי פמיניסטי במציאות חברתית קונקרטית, ובפרקטיקות המעצבות את הזולת ביחס לאחרים ולחברה.

אחת ממסקנות המחקר היא שהסובייקטית הפמיניסטית מתעצבת מתוך דיאלוג עם דורות קודמים ועם הדורות הבאים – הן כדיאלוג ממשי והן כדיאלוג פנימי מדומיין. בסדרה שלפנינו נראה, כי הבעיטה במוסכמות של הדור הצעיר בדור המבוגר היא ממש בלתי ניתנת לעצירה: אווה אינה מוכנה להכיר במציאות חייה הבלתי אפשרית של דברה, ואינה מסתפקת בהיות דברה אישה שפרצה דרך לדורות של קומיקאיות כמותה. היא דורשת ממנה לא רק להכיר בטעויות העבר אלא לשלם מחיר, סימבולי ומטריאלי, על הפקרת נשים אחרות ואי-שימוש בהישגיה לצורך הדאגה לביטחונן.

בניגוד לפער הדורי הכפול המוצג בסדרה, במחקר הנוכחי ייצגו מרבית המרואיינות את דור הביניים, ויחסן לדור הנפילות, שבזכותו חוקק החוק למניעת הטרדה מינית, חיובי יותר מזה שמציגה אווה בסדרה, וכולל הכרה בהישגיהן של פעילות הדור הראשון והערכה לפועלן. בד בבד דור זה נתפס לא רלוונטי למציאות העכשווית ובעיקר לא לשפת המאבק הנוכחית, לעיתים עד כדי היותו מקל בגלגלי המאבק. זאת מאחר שמאבקו של דור הנפילות התמקד בחקיקת החוק למניעת הטרדה מינית ומיסודו. לעומתן, בנות דור הביניים אמנם מכירות בחשיבות החקיקה והפסיקה, אך בה בעת מעוניינות להרחיב הן את דרכי המאבק והן את הפרשנות לחוק ולפסיקה.

במקביל, גם תפיסתן של הפמיניסטיות של דור הביניים את הפמיניסטיות מהדור הצעיר יותר מורכבת, וכוללת, מחד, הערכה מרובה לעמדות ולתפיסות הבלתי מתנצלות שנשים אלה, ממש כמו אווה, מביאות עמן לשיח הציבורי ולעשייה הפמיניסטית. מאידך נראה כי דור הביניים נותר בתחושה כי הדור הצעיר כבר חמק ממנו וכבר קפץ קדימה בהתבוננות בלתי מתפשרת על מה שראוי ומה שלא ראוי, בתפיסה ולפיה שיח הרשתות החברתיות יכול, ולעיתים צריך, להחליף את השיח המשפטי ממסדי, ובתחושה כי כל האמצעים כשרים למניעת אלימות מינית כלפי נשים. כך קורה שבנות דור הביניים נותרות בשוליים המטאפוריים של המאבק, ומנסות להבין, לפענח ולהתמקם לאורו. תחושות אלה באות לידי ביטוי בתיאור של נשים מרכזיות בזירה את עצמן במילים: "אני פמיניסטית זקנה".

המבוגרות והצעירות – מי צריכה ללמוד ממי?

לקראת סופו של הפרק בסדרה, כאשר דברה עולה לבמה להופיע במועדון בסקרמנטו, מציג אותה בעל המועדון – שהוא גרסה עכשווית של בעל המועדון הסקסיסטי הישן – בצורה מעליבה, מיזוגינית וגילנית, אך הפעם דברה אינה מתכוונת לשתוק.

נראה שהסדרה מדגישה בעיקר שלמבוגרות יש מה ללמוד מהצעירות; כך שדברה – למרות הכוח, ההשפעה והכסף – צריכה ללמוד מאווה איך לספר את הסיפור האישי שלה מתוך עמדה ביקורתית חריפה יותר על העולם שבו התפתחה כקומיקאית ויוצרת, ועל הדרך שבה בחרה לחיות ולפעול בעולם הזה.

עבורנו, כנציגות של "דור הביניים", חשוב לשאול גם את השאלה ההפוכה: האם יש עדיין אפשרות לנשים צעירות להכיר ולשאוב ידע ועוצמה מן המאבק ומן השושלת הפמיניסטית, או שמדובר ביחסים מנוכרים עם אימהות שעדיף שישלמו – בדרכים סימבוליות ומטריאליות – ולא יטיפו, כדי לפצות את בנותיהן על כך שהעולם שהן חיות בו עדיין פגום כל כך? הפתרון האמריקאי והקפיטליסטי שנבחר בסדרה הוא תשלום של דברה לבעל המועדון כדי שלא יופיע יותר כקומיקאי, על מנת להשתיק את קולו הסקסיסטי. פתרון זה אמנם מציג את האפשרות לנשים לפעול בעזרת כסף בעולם בו כסף הוא כוח מרכזי כל כך, אבל מעורר את השאלה עד כמה ניתן לחולל שינוי מעמיק במערכת שאלה הם כלליה.

כתבו: רונה ברייר-גארב – אחראית תחום פמיניזם ומגדר במכון ון ליר בירושלים
יעל בר-צדק – כתבה את עבודת הדוקטורט שלה על התמסדותו של החוק נגד הטרדה מינית בישראל במסגרת התכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן, והיא חברה בקבוצת המחקר "ארגז כלים לסובייקטיביות פוליטית פמיניסטית" במכון ון ליר בירושלים

צילום: כולן, שתיל סטוק