"השתמש וזרוק" הפך להיות הרבה מעבר למונח בעידן שלנו היום. זוהי דרך חיים של ממש בעולם שבו הכול חד־פעמי – פלסטיק, נייר ודלקים מזהמים. אולי הפתרון לבעיה שמאיימת על קיומנו הוא ללמוד לחיות כמו הצמחים? האם האדם מסוגל לשנות הרגלים ולהציל את כדור הארץ ואיתו את הציביליזציה כולה?

ד"ר עפרי אילני, עמית באקדמיה ע"ש פולונסקי, כותב על המשמעויות השונות של "החד-פעמי" ועל האופן שבו אנחנו מתייחסים לעולם. בינואר תיפתח סדרת הרצאות בעריכתו ובהנחייתו – עידן האנתרופוקן: החיים שאחרי הטבע, אשר תעסוק בהיבטים של האנתרופוקן והמשבר הסביבתי שאינם נידונים בדרך כלל. 

אחד המאפיינים של התקופה הנוכחית הוא שהדור שלנו חווה דברים שלא קרו מעולם בהיסטוריה. זה קשור לנקודה שאליה המין האנושי הגיע, כמין גלובלי שחולש ונוכח בכל פינה בכדור הארץ. בכל שנה מדווחים אירועים חריגים שאין להם תקדים. מדי יום אנו חווים תופעות טבע שמתרחשות אחת לעשרות מיליוני שנים – הרבה מעבר לטווחי הזמן של קיום המין האנושי. לאורך אלפי דורות, בני אדם נדרשו לבעיות פוליטיות וחברתיות שונות, אבל שריפות ענק בחוג הארקטי והפשרה מסיבית של הקרחונים לא התרחשו כנראה בשום תקופה היסטורית. האירועים שאנחנו רואים עכשיו כתוצאה מהמשבר הסביבתי הם לפיכך אירועים חד־פעמיים. אנחנו חיים בתודעה של חד־פעמיות.

למושג "חד־פעמי" יש מובנים שונים. הקלישאה אומרת ש"חיים רק פעם אחת". זה כמובן נכון, אבל החד־פעמיות שמושלת על הזמן הנוכחי דומה פחות לחיים חד־פעמיים או לאהבה חד־פעמית, ויותר לאריזה חד־פעמית או למטלית חד־פעמית. באנגלית קוראים לזה disposable, מילה שמדגישה את גורלו של המוצר: חפץ שממנו נפטרים מיד אחרי השימוש. האטרקטיביות של מוצרים חד־פעמיים מבוססת בדיוק על כך שהם מיועדים לשימוש בודד. השלכתם לפח אמורה להיות מהנה לא פחות מהשימוש בהם. וכך גם יחסנו לעולם: למרבה הצער, הצרכן הממוצע נהנה מהיכולת לכלות אותו. הרי זו משמעותה של המילה consumption: כילוי, חיסול.

האוקיינוס מתמלא בפלסטיק, ובמדינות מתוקנות עולה דרישה להוציא מחוץ לחוק את הכלים החד־פעמיים. קשיות מעץ מחליפות את קשיות הפלסטיק, ובחנויות מתוחכמות נמנעים אפילו מהדפסת החשבון על גבי נייר. לכאורה, כמה עשורים רצופים של ביקורת על תרבות הצריכה הטמיעו את הרגישות לשימוש חד־פעמי. אך למעשה, התהליך הוא הפוך בדיוק: ההיגיון של הכלים החד־פעמיים חולש עכשיו על כל היחסים שאנו מקיימים עם העולם.

אנו לומדים להתייחס לכדור הארץ עצמו בתור מוצר לשימוש חד־פעמי, בתור disposable. בסופו של דבר, זה טבעי: עשרות שנים של שימוש בכוסות חד־פעמיות ובשקיות ניילון לימדו אותנו ש"להשתמש ולזרוק" זו הדרך הנכונה להתייחס לעולם כולו – לנופים, לאוקיינוסים, ליערות ולמשאבי הטבע.

ובעצם יש קשר בין שני המובנים של המושג "חד פעמי". ברמת המאקרו, מה שקורה עכשיו בכדור הארץ הוא כילוי מהיר של מאגרי הדלקים הפוסיליים שהצטברו בלב האדמה במשך כל ההיסטוריה של הפלנטה. אלה הם דלקים פחמניים שנצברו לאורך מאות מיליוני שנים בתהליך פוטוסינתזה שביצעו צמחים קדומים. הם הצטברו בתור פחם, נפט וגז טבעי שרידי צמחים מעידנים קודמים, שנותרו קבורים במעבה האדמה.

במשך כמאתיים שנה, ובעיקר בעשרות השנים האחרונות, השתמשו בני האדם במאגרים עצומים של אנרגיה קבורה. הם גם למדו לייצר מהם פלסטיק – עוד תוצר של נפט שבו אנחנו משתמשים. השימוש בדלקים הפוסיליים הוא התנאי שאִפשר את ההאצה הגדולה של הפעילות האנושית מאז מלחמת העולם השנייה. הוא העניק לנו חופש, שגשוג ואורך חיים שלא היה כמותו. אבל בו בזמן הוא חולל טרנספורמציה חסרת תקדים בכוכב הלכת שלנו. אנו מעבירים במהירות מאות מיליארדי טונות של פחמן מהאדמה לאטמוספירה.

אך כאשר אנחנו שורפים נפט, פחם וגז, אנחנו לא רק ממלאים את האטמוספירה בפחמן; אנחנו גם מכלים במהירות אנרגיה שצמחים טרחו לכלוא באיטיות רבה, לאורך מאות מיליוני שנים. לצמחים בכדור הארץ יידרשו כנראה מאות מיליוני שנים נוספות ליצור מחדש את מאגרי האנרגיה שאנחנו מכלים בקצב אדיר. משמעות הדבר הוא שאם תופיע בכדור הארץ ציביליזציה עתידית אחרי שאנחנו ניכחד, לא בטוח שתישאר לה אנרגיה מאובנת שהיא תוכל להשתמש בה. שוב מתברר שאנחנו מתייחסים לפלנטה שלנו בתור מוצר חד-פעמי.

כדי לשרוד בכוכב הלכת נצטרך ללמוד להיות כמו צמחים; להתבסס על אנרגיות ועל חומרים מתחדשים. יש סיכוי סביר שנצליח: בשנים האחרונות התחלנו להשתחרר באופן חלקי מהתלות במאגרי הדלקים הקיימים. למדנו להפיק אנרגיה ישירות מהשמש – מה שמכונה אנרגיה סולארית. אך גם לשינוי הזה יש מחיר עצום. האתגר שעומד בפנינו הוא לחולל אותו מספיק מהר כדי להציל את הציביליזציה שלנו.

מומלץ לצפות בהרצאות בנושא משבר האקלים: ספרות, קפיטליזם ומשבר האקלים, אדם וסביבה – היום שאחרי?, ולקרוא על אתגר האנתרופוקן  – סדנת מחקר חדשה.