על סרטו של בילאל יוסף "חיים בצל המוות حياة في ظل الموت"

כתיבת רשימה קצרה על סרטו של בילאל יוסף, חיים בצל המוות حياة في ظل الموت, אינה אתגר פשוט. על פני השטח מדובר במשימה שדורשת ממני להתייחס לתופעת הפשיעה בחברה הערבית, אך הסרט מצליח, בדומה למציאות, להציג שלל מורכבויות ביחסים בין המדינה והחברה היהודית לבין החברה הפלסטינית בישראל. בין השורות ניכרות גם תופעות הלוואי של הכיבוש שהחברה הפלסטינית בישראל נאלצת לשלם.

יוצר הסרט בוחר להתרכז בחייו האישים ובכך ממחיש את הלך הרוח בחברה הערבית: מצד אחד אנשיה חווים חוסר ביטחון במקום מגוריהם ומצד שני אין ביכולתם לעבור להתגורר בישובים היהודים בשל הגזענות המובנית בחוק, המתירה תופעות כגון ועדת קבלה ליישובים יהודים, ובשל חוסר הרצון הכללי של החברה הישראלית היהודית בשכנים ערבים.

בעיה של המדינה

כדי להסביר לצופה הישראלי הממוצע את גודל התופעה הסרט מתחיל עם הצגת המספרים הרשמיים. הנתונים אינם משתמעים לשני פנים. נתוני הרצח בחברה הערבית הם מהגבוהים בעולם באופן יחסי לגודל האוכלוסייה ואף הרבה יותר גבוהים מהמספרים בעולם הערבי, הגדה המערבית ועזה. מטרת ההשוואה היא לנטרל את הטענה שמדובר בהיבט תרבותי של הזהות הערבית, טענה שצמחה מתוך האתוס הישראלי המסרב לראות בערבים עם חפץ חיים. השימוש במספרים ובטיעונים רציונליים מזכיר את הביקורת הפוסט־קולוניאלית המראה כי עמים כבושים מאמינים שאם רק יראו לכובש את הנתונים האובייקטיביים של אי הצדק שנגרם לנכבש הוא ישנה את דעתו. 

בדומה לכך הסרט ממשיך ומציג את עמדותיהם של אנשי מקצוע יהודים מן האקדמיה הישראלית ושל שוטרים בדימוס כדי להסביר את התופעה. הסרט מציג את ההסבר שהאלימות נובעת מכניסתם של משת"פים פלסטינים (מהשטחים הכבושים, 67') לחברה הערבית בישראל ומהאופן שבו הדור השני של אותם סייענים, שנולדו בלי מעמד משפטי ברור מול הרשויות ודחויים חברתית מהחברה הפלסטינית בישראל בגלל מעשי אבותיהם, הופכים לשחקנים מרכזיים בעולם הפשיעה הערבית. את התזה הזאת מציג בסרט פרופ' מנחם הופנונג, תוך הצמדות לעובדות נקיות מפרשנות ולפיהן שופטים שחררו או הקלו במעצר עבריינים בשל התערבות שירות הביטחון הכללי.

בנוסף לכך, ניסים דאודי, סנ"צ בדימוס ומפקד תחנת תל אביב לשעבר, מעיד כיצד המודיעין המשטרתי יודע היטב מה קורה עם אותם ארגוני פשיעה ובוחר לשבת על הגדר. עדות זו מחדדת את הדיסוננס הישראלי בנוגע למה שמתחולל בחברה הערבית. אל מול אנשי מקצוע האומרם בפה מלא כי בנושא הזה האחריות מוטלת על כתפי המדינה אנו שומעים בסרט אנשי ציבור יהודים שמאשימים את החברה הערבית ומתעלמים מאחריות המדינה. בין השורות ניתן להבין שמבחינת מקבלי החלטות הפשיעה בחברה הערבית היא רע הכרחי בשימור המציאות המורכבת של רוב יהודי שאינו רואה בציבור הערבי כאזרח שווה ושל כיבוש צבאי על מיליוני בני אדם במשך יותר מחצי יובל, מבצע שדורש סייענים ומשתפי פעולה שהמדינה עוד לא החליטה מהו הסטטוס האזרחי שלהם. 

כאן שוב בוחר הסרט לחזור לספרה הפרטית ומראה כיצד משפחה ערביה ממוצעת מוצאת את עצמה בין הפטיש לסדן: היישובים הערבים הפכו להיות לא בטוחים והיישובים היהודים שליד לא מקבלים משפחות ערביות. חוסר הוודאות והחרדה הפכו לעניין שבשגרה אצל בני הנוער. הסצנה שמצליחה לתפוס את האבסורדיות של המצב מראה את חבר הכנסת אלעזר שטרן ממפלגת "יש עתיד" משתלח בחבר הכנסת איימן עודה בזמן מחאה כנגד אוזלת ידה של המשטרה בטיפול בפשיעה. במהלך המחאה, שגורמת לעצירת התנועה על כביש ראשי, שטרן ממשיך להאשים את החברה הערבית בהיותה אלימה ואומר לעודה: "טפלו קודם ברצח על כבוד המשפחה!" כלומר אסור לחברה הערבית למחות ולדרוש מהמדינה – בעלת הסמכות הלגיטימית להפעלת אלימות – לטפל בתופעה וגם אסור להתלונן על המצב.

משבר לאומי ופוליטי

הסרט מצליח לתפוס את הסנטימנט הלאומי מתוך בעיה שנראית כבעיה אזרחית. דווקא מתוך הכאב ותחושת אי הודאות, הציבור הערבי כמעט באופן טבעי בוחר לראות את תופעת הפשיעה מעמדה לאומית. כלומר האלימות אינה נובעת מאי הבנה או מחוסר ידיעה כי אם תוצר מכוון של המדינה כנגד החברה הערבית. גם ללא עמדותיהם של אנשי מקצוע יהודים מהאקדמיה שיבקרו את מדיניות המדינה והמספרים הממחישים את גודל הבעיה עדותו של כל אזרח ערבי תצליח לתאר במדויק את שורש הבעיה טוב יותר מגדולי המומחים. 

ארצה לסכם בלומר מה חסר בעיניי בסרט, ואתחיל מהקל לחמור. ראשית חוסר התקווה המוצג בסרט הוא בעיה בפני עצמה. למרות הקשיים והאי וודאות במסרים חסרי תקווה יש סיכון מובנה להפוך לנבואה המגשימה את עצמה. במיוחד לאור עדותו של יוצר הסרט שההגירה הופכת להיות אופציה רלוונטית, מעין מפלט למעמד הביניים הפלסטיני בישראל שיכול להרשות לעצמו להגר, זאת מבלי להתייחס לעובדה שההגירה היא פריווילגיה הזמינה רק לבעלי אמצעים.

למרות הקשיים, כיוצרים, כאינטלקטואלים או כפוליטיקאים מוטלת עלינו האחריות להמשיך להיאבק למען עתיד טוב יותר. הדבר השני שחסר בסרט וחמור מזה הוא היעדר ההתייחסות להשלכות החברתיות של הפשיעה. מדי שנה נהרגים מאות אנשים ואלפים נוספים נפצעים, נעצרים, מגורשים וחיים בפחד. חשוב לשים לב שמרבית קורבנות הפשיעה הם גברים, והיעדרותם יוצרת חלל בתא המשפחתי, בפרט בדמות האב. ככל שהתופעה הזו תחמיר אותם מאות יתומים יגדלו ללא דמות אב מתפקדת ויהפכו למה שמכונה "the fatherless tribe", שבט חסרי האב. שבט שאין לו אב שילמד אותו איך להיות גבר, כפי שמתואר ביצירתו של המשורר האפרו־אמריקאי דניאל ביטי (Beaty), על איך להיות גבר אחראי מתפקד בחברה.

על אף הביקורת הסרט תורם לדיון סביב תופעת הפשיעה וחשוב שיוצרים פלסטינים ימשיכו ליצור יצירות שחושפות ומעלות לדיון ציבורי את המשברים הפוליטיים בחברה הפלסטינית בישראל. 

הסרט "חיים בצל המוות حياة في ظل الموت" בבימויו של בילאל יוסף הוקרן במכון ון ליר ביום שלישי ה-28.3.23. מיד לאחריו נערך במקום ומקוון רב שיח של יוצרים וחוקרים במסגרת סדרת דוקו־גשם: שיחות על קולנוע תיעודי ישראלי.

כותב המאמר הוא עבד אבו שחאדה, חבר מועצת העיר תל אביב יפו, בעל תואר שני במדע המדינה ומגיש פודקאסט الميدان באתר החדשות arab48.