אימהוּת, מלחמה ומחאה בעקבות הסרט "ארבע אמהות"

יש לי מקום בפנים שהוא אנרכיסטי לגמרי, זה המקום של האימהוּת. יש רגעים שלא אכפת לי כלום מהמדינה, כי אלה הילדים שלי וזה כל מה שאכפת לי. והצליל הזה, שנמצא לדעתי בכל אמא, הוא תמיד אנרכיסטי ותמיד מתנגש עם ערכי הנאמנות למדינה. וזה קול שהמדינה רוצה לאלף.
(רונית מטלון בראיון עם בילי מוסקונה־לרמן, מעריב)

בשיחה עם חיילים בלבנון בפברואר 2000 כינה מפקד חטיבת גולני, אל"ם שמואל זכאי, את תנועת ארבע אימהות "ארבע סמרטוטות". זכאי גונה בשל השפה הבוטה אבל אין ספק שקלע לדעת רבים (ורבות) בזיהוי של תנועת אימהות הקוראת ליציאה חד-צדדית מלבנון עם חולשה וותרנות, כלומר "סמרטוטיוּת", בלשונו. כמובן שכאשר היציאה החד-צדדית התממשה לבסוף, במאי 2000, בהובלתו של ראש הממשלה והרמטכ"ל לשעבר אהוד ברק, היא לא נתפסה עוד (לפחות לא בפומבי) כפעולה סמרטוטית. להיפך, ברק זכה להערכה ציבורית רבה על ההחלטה הקשה ועל נחישותו להוציאה לפועל.

הזיהוי עם חולשה והגנתיות הוא אחד האתגרים שתנועות של נשים ואימהות צריכות להתמודד איתם כאשר הן מתבטאות במרחב הציבורי ביחס לסוגיות של ביטחון ולחימה, תחומים הנתפסים באופן מסורתי כ"גבריים", ומזוהים לחלוטין עם גברים כמומחים וכמקבלי החלטות. כאשר הן מתבטאות בתחומים אלה, לעיתים אף כמומחיות, נשים חשופות לביטול ולהקטנה, ואף ללעג; דעתן אינה מוערכת, לא כאשר הן מתנגדות לקו לוחמני ולא כאשר הן תומכות בו, גם בימים אלה ממש. רחל בן דור, ממייסדות תנועת "ארבע אימהות", התייחסה לכך כשאמרה: "מתייחסים אלי כאילו אני בהיסטריה תמידית. כולם אומרים לי כל הזמן: אל תדאגי. אל תדאגי. כמו מנטרה. ואני אומרת להם: כשהמצב יפסיק להדאיג, אני לא אדאג. בכלל, ההתייחסות לאימהות היא כאילו הן חושבות מהבטן ולא מהראש. כאילו כל המהלך שלנו נגוע בחוסר רציונליות" (מצוטט אצל ציפי ישראלי ויהודית אורבך, "סמרטוטות ואח"מים מחפשים כותרת".)

בעומק הדברים עומדת שאלת יסוד על היחס שבין אימהוּת, ובהרחבה גם נשים ונשיות, לבין הקולקטיב הלאומי, בייחוד בעת מלחמה. במאמר קצר זה אנסה לענות על השאלה דרך התבוננות פמיניסטית בתפיסה המקובלת בישראל על תפקידן של נשים ואימהות בתוך הקולקטיב, ובפרדוקסליות הטמונה בתפקיד האימהי, בין המחויבות לגונן על הילדים ובין דרישות הקולקטיב. אראה כיצד גישות פמיניסטיות שונות מעניקות לאימהות מקום ייחודי במאבק הלאומי – קידום פרקטיקות ושיח של השכנת שלום והימנעות מדרך המלחמה.

אימהוּת כתרומה לקולקטיב הלאומי

הרעיון שהאימהות היא עמדה שמחוץ לסדר הלאומי, או שיש לה פוטנציאל חתרני ביחס לסדר הזה, כפי שעולה מהציטוט מדבריה של רונית מטלון בפתח המאמר, היא עמדה שקשה למצוא לה ביטויים בתרבות הישראלית. במאמרה המכונן על תפיסת האזרחות של נשים בישראל, כותבת ניצה ברקוביץ כי "השיח על אודות אזרחותן של הנשים במדינת ישראל כפי שעוצב עוד בעשורים הראשונים לקיום המדינה [...] מתנה את אזרחותן המלאה של הנשים היהודיות בתרומתן לקולקטיב ומצביע על אימהות כעיקר התרומה". הציפייה להקרבה למען הקולקטיב אפיינה מאבקים לאומיים רבים בעולם ובישראל נוצר חיבור הדוק בין תפיסת התרומה לקולקטיב על ידי ילודה ואימהות ובין הנכונות להקרבתם של הילדים בצבא ובמלחמה.

אחת התוצאות של החיבור הזה היא שתנועות מחאה החלו להשמיע ביקורת פוליטית מתוך עמדה נשית או אימהית רק בשנות ה-80 וה-90, בתוך שינויים היסטוריים שחלו ביחס למעמדה של המדינה ושל הקולקטיב הלאומי. תנועת "ארבע אימהות" הייתה אחד הביטויים הבולטים של זרם המחאה הזה ואליה הצטרפו תנועות נוספות כגון "הורים נגד שתיקה" וקבוצות מחאה נוספות. עד היום היא נתפסת כתנועה שהצליחה לזקק את התחושות הקשות דור ההורים, בוגרי החינוך הציוני המגויס שחוו את משבר מלחמת יום הכיפורים ואת השבר באמון בהנהגת המדינה, ולמנף אותן לטובת פעילות פוליטית.

מקימות התנועה היו אימהות לחיילים בלבנון שמצאו את עצמן במלכוד טרגי: מצד אחד חינוך הבנים לשירות צבאי "משמעותי" ופעמים רבות מסוכן ומן הצד השני הרצון והחובה להגן על חיי הילדים־החיילים. זהו מלכוד אופייני לתפקיד האימהי בכלל, תפקיד שיש בו תמיד שיתוף פעולה עם גורמים העלולים להרחיק ולסכן את הילד, בייחוד כאשר מדובר בהכשרתם של הבנים לתביעות הגבריוּת (וכמובן של הכשרת הבנות לתביעות הנשיות).

במאמרה "עבודת האמהות מסביב למחנה" (מתוך גיליון 19 של "תיאוריה וביקורת") מתארת תמר אלאור את ההתמודדות האימהית עם גיוס הבן לצבא ומאפיינת באופן מגדרי את הרגע הייחודי הזה של הפרידה מנקודת המבט של האם: "עזיבת הבן את הבית וגיוסו לצבא מעמידים את האשה, האם והפועלת, במצב מורכב. יכולות ההתערבות, השיתוף והשליטה שלה בחיי הבן מתמעטות. היא עומדת מול האב, הבן, החברים, הגברים והמדינה – בשפה חסרה; מוקטנת, ללא ניסיון, לא רלוונטית, ולא פעם היא נתפסת כאויב. סימונה כצרה מבית ידהה רק אם תשתף פעולה. תכבס, תגהץ, תבשל, תיסע לבקר, תדביק סטיקר של גולני על שמשת המכונית שלה. תמסור ד"ש ב'קולה של אמא'"(שם). כפי שמראה הסרט, כל המאפיינים האלה נוכחים ואף מתגברים כאשר נוצרת התערבות אימהית בנושאי בטחון ולחימה החורגים מהתפקיד החברתי הלגיטימי של אימהוֹת; הפעילות בתנועה נאלצו להתמודד הן עם ההתנגדות של בנים חיילים בתוך המשפחה, והן עם התנגדות חברתית רחבה.

אימהוּת כבסיס לשיח של השכנת שלום

ענפים שונים במחשבה הפמיניסטית מציעים את האפשרות להפוך את האימהות לדרך פוליטית; לבסס על החוויות והערכים של האימהוּת שיח של השכנת שלום והימנעות מדרך המלחמה. הרצון לגונן ולהגן על הילד נתפס כמאפיין טבעי של התפקיד האימהי ויש לו עוגנים רבי עוצמה במיתוס ובתרבות. על כן הוא גם משמש פתח לדימוי אחר של מחויבות קולקטיבית - זוהי אימהוּת המבטאת תפיסת בטחון ושמירה על כלל החיים. בתפיסה זו העמדה האימהית המגוננת יכולה להיות הבסיס לאחווה אנושית, אחווה של אימהות ונשים, המאפשרת להזדהות עם הסבל, הפחד והאובדן של אימהות (ואבות) גם בצד האויב.

גם אם שיח האחווה האימהית נשמע "תמים" או מנותק מהמציאות הפוליטית אפשר להיעזר ברעיון אחר שעולה בעוצמה מהמחויבות האימהית – הרצון לפעול לטובת עתיד טוב ובטוח לדורות הבאים. תנועת "ארבע אימהות" עשתה שימוש רטורי ואידיאולוגי בשיח הזה: הבחירה בשם המזוהה עם האימהות המקראיות - "אימהות האומה", האזכור המתמיד של עובדת היותן אימהות לחיילים לקבלת מוטיבציה ולגיטימציה והצדקת הקריאה לסיים את הלחימה בלבנון בנימוקים של ביטחון לאומי. הבחירה של חברות התנועה להציג עצמן כ"אימהות" סחפה אחריה חלק מהציבור והרתיעה חלקים אחרים. בשורה התחתונה נתפסת התנועה כאחד מן הביטויים המרכזיים של הקריאה שהייתה אז לשינוי פוליטי ויציאה מלבנון.

בצפייה בסרט קשה שלא לראות שאת אותם השלטים שהניפו פעילות "ארבע אמהות" לפני יותר מ-20 שנה, "נתניהו, שים קץ לאיוולת", אפשר להניף גם היום. חוויית האסון והייאוש המלווה אותנו בימים אלה של מלחמה קשורה באופן הדוק לתביעה להקרבה מתמשכת למען הקולקטיב, בייחוד של חיילים וחיילות, הנתפסים ומוצגים באופן קולקטיבי כילדים. נדמה שמאז 7 באוקטובר אנחנו חיים באבל מתמשך. אך האם החברה הישראלית מוכנה לחולל שינוי פוליטי של צמצום דרך המלחמה? האם היא נותנת לעצמה דין וחשבון ממשי על נכונותה להמשיך ולחנך את ילדיה להקרבת חייהם על מזבח המדינה והלאום? תנועת "ארבע אמהות" מזכירה לנו שמחאה חברתית רחבה יכולה להוביל לשינוי. אפשר רק לקוות שמתוך האסון הנוכחי יצמחו אפשרויות חדשות לעתיד ברוח תביעת האמהות.

אֲנִי לֹא אַקְרִיב
בְּכוֹרִי לְעוֹלָה
לֹא אֲנִי

בַּלֵּילוֹת אֱלֹהִים וַאֲנִי
עוֹרְכִים חֶשְבּוֹנוֹת
מַה מּגִּיעַ לְמִי

אֲנִי יוֹדַעַת וּמַכִּירָה
תּוֹדָה
אֲבָל לֹא אֶת בְּנִי
וְלֹא
לְעוֹלָה

(רעיה הרניק שבנה גוני הרניק נהרג בקרב על הבופור במלחמת לבנון הראשונה)

הכנס אימהוּת כפעולה פוליטית, פרי שיתוף הפעולה בין מכון ון ליר בירושלים ופורום סופי דיוויס לחקר מגדר, סכסוכים ויישובם באוניברסיטה העברית, התקיים ביום שלישי, 5.3.24 במכון ון ליר בירושלים. בסיום הכנס הוקרן הסרט  "ארבע אמהות" מ־2020 בבימוי רפאל לוין ודנה קידר־לוין. בכנס שאפנו להבין לעומק את הפוטנציאל הפוליטי של התארגנות ופעולה בשם אימהוּת, בייחוד בעת הזאת של התעצמות הסכסוך המזוין והחרפת הקונפליקט בין התפקיד הלאומי לתפקיד האימהי.