כיצד התגלגלה מחלקת הצנזורה של המנדט הבריטי ליחידה צבאית שמטרתה לנטר את מכתביהם האישיים של חיילי צה"ל? מה מגלות לנו חמישים שנה של התכתבות על קונפורמיזם וחתרנות, האם היה זה מנגנון שליטה קולוניאלי שביקש לשמר חשיבה נכונה? מאמרו של ד"ר שי חזקני משרטט את תולדותיה של הצנזורה הצבאית ואת האופן שבו פיקחה על החיילים דרך ניטור מכתביהם האישיים.

מדינת ש.ב.?

בשנת 1968, שנה בלבד אחרי המלחמה, חזה ישעיהו ליבוביץ' שסופם של השטחים לכבוש גם את ישראל שבתוך הקו הירוק:

המדינה השלטת על אוכלוסיה עויינת של 2-1.4 מיליון זרים תהיה בהכרח מדינת ש.ב., עם כל מה שמתחייב מזה כהשלכות על רוח החינוך, על חופש הדיבור והמחשבה ועל המשטר הדמוקרטי. השחיתות האופיינית לכל משטר קולוניאלי תדבק גם במדינת ישראל. המינהל יצטרך לעסוק בדיכוי תנועת־מרי ערבית – מזה, וברכישת קוויזלינגים ערבים – מזה. יש חשש שגם צה"ל – שהיה עד עכשיו צבא עממי – יתנוון ע"י הפיכתו לצבא-כיבוש, ושמפקדיו שיהיו למושלים צבאיים יהיו כעמיתיהם באומות אחרות, וד"ל [די לחכימא] (ידיעות אחרונות, 1968)

עת קראתי לראשונה את דבריו של ליבוביץ׳, בעיצומה של האינתפאדה השניה, לא יכולתי שלא להתפעם מכישוריו הנבואיים. השפעת משטר העליונות היהודית על מיליוני הפלסטינים נטולי הזכויות בגדה המערבית ורצועת עזה אינה זקוקה עוד להוכחה. אולם לי נדמה שהמתבוננים בחברה הישראלית יתקשו להכחיש שגם בתוך הקו הירוק לכיבוש הישראלי השפעה עמוקה. המתעניין ימצא בנקל פרקטיקות קולוניאליות בפעילות המשטרה, משרד הפנים ומערכת החינוך ואפילו בשלטון המקומי וברשויות הרווחה. כמובן, עיקר עוקצו של השלטון מופנה לפלסטינים אזרחי ישראל, אבל גם היהודים מקבלים שפע של תזכורות שישראל אינה מדינה רגילה. אך האם ייתכן ש"מדינת הש.ב." שחזה ליבוביץ' אינה כלל תולדה של 1967, אלא דווקא של 1948?

על בסיס מחקר מהשנים האחרונות אני מבקש לטעון שהתשובה לכך חיובית. לחיזוק הטענה אפשר להציע שפע של מקרי בוחן: העתקת חלקים נכבדים מהחקיקה הקולוניאלית הבריטית לתוך ספר החוקים הישראלי, בעיקר התקנות לשעת חירום; קליטת המזרחים בישראל תוך השארתם במעמד של "חוטבי עצים ושואבי מים" לצורך מניעת השתלטותם על מוקדי כוח; הממשל הצבאי על פלסטינים אזרחי ישראל (שנמשך עד 1966) ונועד בעיקר לשם השתלטות על אדמותיהם תוך השארתם בסטטוס של "אזרחים קולוניאליים" ועוד.

"דעתו של החייל": תולדות המעקב האזרחי והצבאי

הסרט הדוקומנטרי "דעתו של החייל", שבוים על ידי אסף בנית על פי מחקרי האקדמי, מבקש להראות שגם למערכות המעקב, הניטור והשליטה שלא פעם נדמות לנו כמיובאות משלטון הכיבוש בשטחים יש היסטוריה ארוכה בהרבה. עניינו של הסרט הוא דו"ח סודי שפרסמה הצנזורה הצבאית בין השנים 1948 ו־1998 תחת השם "דעתו של החייל" ובו נותחו הלכי הרוח של חיילי צה"ל על פי מכתבים אישיים למשפחותיהם שנוטרו על ידי צה"ל.

ראשיתה של היחידה הצה"לית האחראית לכך במוסד בריטי בשם הצנזורה האימפריאלית בפלסטין/א"י (Imperial Censorship in Palestine) שהוקם בספטמבר 1939 והיה חלק מרשת צנזורת הדואר של האימפריה הבריטית. מטרתה הרשמית של הצנזורה הבריטית הייתה למנוע ממדינות הציר להשיג מודיעין ממכתבים אישיים אבל מראשית פעילותה ראתה בה האימפריה גם כלי לאיסוף מודיעין ולפיקוח וניטור של קבוצות אוכלוסייה מסוימות, בעיקר בקולוניות שלה. בפלסטין/א"י עבדו כמאתיים יהודים בסניף הצנזורה הבריטית ולצידם כשישים פלסטינים.

עם עזיבת הבריטים במאי 1948 העבירו הפקידים הבריטים את היחידה והארכיון שלה ליורשיהם הישראלים. כך יכול היה בן־גוריון למנות את אחד היהודים הבכירים ששירתו בצנזורה, גרשון דרור (שוולבה), לעמוד בראש הגרסה הישראלית של המוסד הבריטי. הצנזורים הפלסטינים הודחו כמובן אבל "הצנזורה הצבאית", כפי שהיא נקראה מעתה, המשיכה לפעול פחות או יותר באופן שבו פעלה בימי המנדט. כלומר בדיוק ברגע שבו רוב המדינות הרואות עצמן כדמוקרטיות נפטרו משיטות מעקב שכאלה נגד אזרחיהן ונתיניהן (אחרי מלחמת העולם השנייה סגרו בריטניה וארה"ב צנזורת הדואר שלהן), דווקא בישראל הקימו וחיזקו מוסד בלתי דמוקרטי שכזה.

מבט מבפנים

לצנזורה היו שלוש שלוחות: בתל-אביב, בחיפה ובירושלים. כל אחת מהן כללה צוות של כמה עשרות אנשים ומנהל אזורי, שקיבל לידיו חלק מכלל הדואר שנשלח מישראל או התקבל בה ואת כלל הדואר של קבוצות מקומיות מסוימות שעוררו עניין מיוחד בקרב השלטון. כל שלוחה פרסמה דוחות תקופתיים בנושאים שעניינו את מנהיגי המדינה: מכתבי חיילים, פלסטינים, עולים חדשים, תומכי חירות ומק"י, תיירים, כתבים זרים שהוצבו בישראל ועוד. בשנת 1951 הוחלט להפריד את הצנזורה האזרחית (שתקרא מעתה "הצנזורה לדואר ותברוקה" ותפעל במשרד הביטחון עד 2004) מהצנזורה לדואר החיילים. צנזורה זו הייתה חלק מיחידת הצנזורה הצבאית של אגף המודיעין ונסגרה רק בשנת 1998.

עשרות סוגי הדוחות השונים שנכתבו על ידי שתי יחידות הצנזורה לדואר הן דוגמא מובהקת למה שכינה הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו biopower, מנגנון שליטה קולוניאלי שאחת מדרכי הפעולה שלו היא איסוף מידע על אוכלוסיות שלמות באמצעות מערכות מעקב מתוחכמות. קצרה היריעה לדון בהמשגתו של פוקו אולם לעניינו חשיבותו של מנגנון זה היא יכולתו, כביכול, להתחקות אחר ההתנהגות, תפיסות המוסר, היחסים בן המינים, הכלכלה, הבריאות וכל כיוצא בזה של כלל האוכלוסייה ועל ידי כך לסייע למשטר לקבוע נורמות. ואכן בדיוק זו הייתה מטרת "דעתו של החייל": לאפשר להנהגת המדינה פיקוח ושליטה – עדינה יחסית – על החיילים והסובייקטיביות שלהם. באמצעותו יכול היה הפיקוד הצבאי לוודא שהרעיונות המכוננים של הציונות (כולל שלילת הקשר הילידי של הפלסטינים), ענייני חיילוּת של יום יום, יחסי מגדר, בריאות נפש ועוד יוותרו במסגרת מה שהשלטון הגדיר כנורמה, ולצד זאת להעניש בחומרה את שחורג מהנורמה הזאת.

"דעתו של החייל" מעניק לנו הצצה נדירה לתוך הקרביים של מנגנון הפיקוח באמצעות ראיונות עם קצינות מיחידת הצנזורה לדואר חיילים ועיון בדוחות שנכתבו על ידי היחידה במשך חמישים שנה. הדוחות הללו גם פותחים צוהר לקולות חתרניים שהושתקו בהיסטוריה הישראלית: להט"בים, מזרחים וחיילים שיצאו נגד המיליטריזציה של החברה הישראלית ואנשים שהתעקשו על הקשר הילידי של הפלסטינים לאדמת הארץ. החתרנות הזאת, לפחות לדידי, היא פתח של תקווה לעתיד טוב יותר בישראל/פלסטין.

כותב המאמר הוא ד"ר שי חזקני, היסטוריון של הסכסוך הישראלי־פלסטיני באוניברסיטת מרילנד ויוצר־שותף של הסרט "דעתו של החייל" (2022) בבימויו של אסף בנית. ספרו Dear Palestine: A Social History of the 1948 War ראה אור בשנת 2021 בהוצאת אוניברסיטת סטנפורד. מהדורה עברית של הספר תפורסם השנה.

הסרט הוקרן במכון ון ליר ביום שני, 31.7.23, באירוע "להפוך את הנפש לחיילית": פיקוח, מיליטריזציה ואלימות צבאית, ששילב בתוכו גם דיון על ספרו של יגיל לוי, יורים ובוכים: המיליטריזציה החדשה של ישראל בשנות האלפיים. בדיון על הספר והסרט השתתפו אסף בנית, ד"ר שי חזקני, פרופ' יגיל לוי, ד"ר ניצן רותם וד"ר עידית שפרן־גיטלמן.