איך בעצם בוחרים למי לתרום כליה? איך את בוחרת למי להיות פונדקאית? וכיצד יכולת הבחירה משפיעה על גורלם של רבות ורבים?

לפני שנתיים בערך הובלנו – אורית הורוביץ בר-עם וחגי בועז – כאן במכון ון ליר מיזם מיוחד. הפגשנו בין פונדקאיות לתורמי כליה שתרמו לחולה שלא הכירו. למעשה, מפגשים כאלה לא נעשו עד כה, ולא בכדי; פונדקאות ותרומת איברים נראות פשוט רחוקות זו מזו.

פונדקאיות בישראל חותמות על הסכם עם ההורים המיועדים שבו מפורטים התנאים השונים לתהליך וגובה הפיצוי לפונדקאית. התהליך עצמו ארוך מאוד ונרקמים יחסים מיוחדים בין הפונדקאית ובין ההורים המיועדים. כל זה נראה רחוק מאוד מתרומות איברים, שבהן העיקרון המארגן הוא הנתינה האלטרואיסטית, ובמקרה של תרומה מחוץ למשפחה – ללא יחסים קודמים בין התורם לנתרם.

אכן, ההבדלים הללו משמעותיים וחשובים, אבל המיזם המחקרי ביקש לבדוק דווקא את המשותף ולגלות את העולם החברתי והמנטלי שעומד ביסוד הנתינה יוצאת הדופן הזו. האם באמת המוטיבציה של פונדקאיות ותורמי איברים ניתנת לרידוד לשאלה הבינרית של או אלטרואיזם או סחר?

משמעותה של יכולת הבחירה

בשישה מפגשים סגורים ומפגש אחד פתוח שהתקיים במכון בתחילת 2023, שיתפו פונדקאיות ותורמי איברים בחוויית הנתינה שלהם, בציפיות ובלבטים השונים, בשוני ובדמיון בין תרומת איבר לאדם זר לבין פונדקאות ארוכת חודשים לזוג זר. כל המשתתפות והמשתתפים סיימו את התהליך, ומנקודת מבט של לפחות שנה אחר כך יכלו להרהר בקול בשאלה מהי בעצם נתינה מבחינתם.

גילינו שעצם יכולת הבחירה מרכזית עבורם. אף פונדקאית ואף תורם או תורמת כליה מהמשתתפים לא היו נכנסים לתהליך לו היו בוחרים עבורם את ההורים המיועדים או כופים עליהם למי לתרום כליה. זה ממצא מעניין, מכיוון שהוא מציב תמונה מורכבת יותר של התפיסה של תורמי כליה כאלטרואיסטים, שהנתינה שלהם אינה תלויה בדבר, וגם של התפיסה של פונדקאיות כמי שמונעות ממוטיבציה כלכלית בלבד, שהיו מוכנות להיות פונדקאיות למרבים בתשלום. שאלת הבחירה גם מאתגרת את התפיסה האתית השלטת מחוץ לישראל, שמסתכלת בחשד על אופציית הבחירה בתרומת איברים ומפקפקת בעצם הבחירה בפונדקאות שכרוכה בפיצוי כלכלי.

אך מרגע שאופציית הבחירה ניתנת, כך שיתפו איתנו המשתתפות והמשתתפים במחקר, לא ברור כיצד לממש אותה. במילים אחרות, איך בוחרים את מי להציל בתרומת כליה? איך בוחרות את ההורים המיועדים? שתי הקבוצות מנווטות לבדן באוקיינוס לא ממופה של דילמות אתיות. שתי הקבוצות מרגישות נבוכות לנוכח תפקיד "האלוהים" שקיבלו עליהן, ושתי הקבוצות מנסות למצוא רציונליזציות כאלה ואחרות לבחירות שעשו.

בכל זאת יש גם הבדלים: תורמי כליה אינם פוגשים את המועמדים להשתלה עד ערב לפני הניתוח. הבחירה שלהם משקפת יותר איזו דמות אידיאלית שהם מעוניינים לתרום לה. זה יכול להיות ילד, או חולה ללא תורם, זה יכול להיות מישהו מאותה קבוצת זהות לאומית וזה יכול להיעשות במסגרת הצלבה שבה תורמים למי שמביא תרומה לחולה שקרוב אליך. בכל קונסטלציה שכזו, תורמי הכליה מחברים תסריט אתי משלהם בנוגע לאדם שנכון שיקבל את התרומה.

לעומת זאת, הבחירה של פונדקאיות בהורים מיועדים קונקרטית הרבה יותר וקשורה כולה במערכת היחסים שנקשרת בין הפונדקאית לזוג המיועד. השאלות הכלליות על זהות המקבלים מיתרגמות מהר מאוד לחיבור, לכימיה ולקשר בפועל בין הפונדקאית לזוג המיועד. כך נוצרת מערכת ציפיות הדדית בין הצדדים שהיא אישית מאוד ועלולה להוביל לא פעם גם לאכזבות במהלך התהליך ולאחר הלידה.

הפונדקאיות ותורמי הכליה שפגשנו הם אנשים מלאי כוונות טובות ורצון עז לעזור לאלה שגורלם לא שפר עליהם. הם אכן אלטרואיסטים אמיתיים. אבל אלטרואיזם הוא תכונה חידתית שדורשת פענוח כדי שנוכל לעודד אותה בהיקפים רחבים יותר. המחקר הזה עוזר לנו להציץ קצת אל "מאחורי הקלעים" של מה שמניע את האלטרואיסטים ולגלות את עולמם.

לקריאת המחקר המלא שהתפרסם בכתב העת המוביל Social Science & Medicine.

לצפייה בשיחות המצולמות בנושא פונדקאות ותרומות איברים:

• מפגש שהתקיים בין תורמי ותורמות כליה לבין פונדקאיות >
• תקציר המפגש >
• שיחה בין חגי בועז ואורית הורוביץ בר-עם – "זרים מושלמים" >