"אם הסרט היה מטפל בבעיה חברתית או שהגיבור היה בעל מודעות פוליטית, לפחות. שיהיה חייל, שיהיה תושב עיירת פיתוח, שישרת על משחתת, שיחזור בתשובה, שיהיה אלמנת מלחמה. אבל אם אתה מוכרח שיהיה הומו אז שיסבול לפחות, שלא ייהנה מזה. המדינה בוערת, אין זמן לחיטוט עצמי, יש מלחמה עכשיו. יש מלחמה כל הזמן".

במילים אלו מתחיל מונולוג הפתיחה של הסרט "נגוע" של הבמאי עמוס גוטמן – אחד המונולוגים הידועים ביותר בקולנוע הישראלי. הדובר הוא הגיבור, רובי, הומו עגמומי ועדין שדמותו זהה פחות או יותר לזו של גוטמן עצמו. אף על פי ש"נגוע" יצא לפני יותר מארבעה עשורים, ב-1983, בזמן מלחמת לבנון הראשונה, המילים האלה רלוונטיות היום לא פחות. יש מלחמה עכשיו. יש מלחמה כל הזמן.

היפוך הדימוי של ההומו המלנכולי

גוטמן מעורר לאחרונה עניין מחודש. הסרט התיעודי "טאבו" המוקדש לדמותו מושך התעניינות רבה, אבל לא רק הוא. עותקים משוחזרים של סרטיו מוצגים בפסטיבלים ובהקרנות מיוחדות מול אולמות מלאים. בעשורים הקודמים פנתה הקהילה ההומואית לסרטים אופטימיים יותר, כמו אלו של גל אוחובסקי ואיתן פוקס, אבל כעת נראה שגוברת הכמיהה אל גוטמן, ההומו המלנכולי. בהקרנות נראים מעריצים ותיקים שיודעים בעל פה את כל הדיאלוגים, אבל גם צעירים שבריריים שנושאים עיניים אל האחרות שבדמות זו. כי אכן, הגדרת הזהות של גוטמן שונה לגמרי מזו השלטת בפוליטיקה הלהט"בית העכשווית.

לאורך רוב המאה העשרים נחשבו עגמומיות, ניכור ובדידות למאפיין הכרחי של חיי ההומו. דימוי כזה הופיע לעיתים קרובות גם אצל יוצרים הומוסקסואלים. "גזע ששמו הוא הקללה הנוראה מכול", תיאר זאת הסופר מרסל פרוסט בראשית המאה העשרים, המשורר קונסטנדינוס קוואפיס כתב על "עונג חושים עקר שקולל ונאסר", והסופרת רדקליף הול כינתה את הרומן הלסבי שלה "באר הבדידות". גם בספרות ובקולנוע בשנות השמונים, ההומואים והלסביות עדיין תוארו כאנשים כאלה – דימוי המהדהד בסרטיו של גוטמן.

לא פלא שהמאמץ המרכזי של המאבק לשחרור הומו־לסבי, החל משנות השבעים, היה היפוך הדימוי העגום והקודר של ההומוסקסואל. אם באופן מסורתי נתפסו הומואים כאנשים חולניים, עריריים ומלנכוליים, תנועת השחרור ההומו־לסבי מיתגה אותנו מחדש כבריאים, קהילתיים ועליזים. צבעי השחור והוורוד שהיו מזוהים עם הומואים בעבר הוחלפו בדגל הגאווה הססגוני והצוהל, והאסתטיקה ההומואית הוצפה בנצנצים ובצבעים זוהרים. גברים הומואים אימצו לייפסטייל חדש לגמרי, תשליל של הסגנון החלוש והעגמומי שאיתו היו מזוהים בעבר. כך נולדה תרבות מכון הכושר והשרירים, ביטוי לערכי מותג של ניקיון, בריאות וכשירות מינית.

הלהט"בים החדשים, או בין להט"ביות לציונות

את הפוליטיקה הלהט"בית העכשווית בישראל עיצב בשנות התשעים דור של משפטנים, עיתונאים ואקדמאים צעירים. אלה ביקשו לייצר "הומו חדש" ובהמשך "להט"ב חדש", עליז וגאה, הנבדל מדמותו של "טיפוס השוליים" העגמומי והמאיים שעימו זוהתה ההומוסקסואליות בתקופה שלפני היציאה מהארון.

למעשה, פרויקט עיצובו של "ההומו החדש" דומה להפליא לפרויקט "היהודי החדש" של התנועה הציונית. גם התנועה הציונית ביקשה להעלים את היהודי הגלותי החלוש והתלוש ולהצמיח מתוכו יהודי חסון, נחוש ומחובר לאדמה. זו משמעותה של שלילת הגלות, שהיא מעקרונות היסוד של הציונות. כמעט כל מרכיב בתרבות הציונית עוצב כניגוד של היהודי הסטריאוטיפי. באופן דומה יצרה תנועת השחרור הלהט"בי "אדם חדש" משלה — הגיי הקופצני, השרירי והעולץ. למעשה, הגוף ההומואי הוא עוד אוטופיה מודרנית, או במילותיו של מבקר התרבות מישה רמקרס: "אוטופיה הנשלטת על ידי אחווה שטופת תאווה של Überfaggots".

בדומה לציונות, פרויקט אופטימי זה נשא את עיניו לעתיד, ושלל במכוון את העבר שהיה מזוהם מבחינתו ברפיסות ובאשמה. בכלל זה, הושכחו גם "דמויות ביניים" מרכזיות מראשית המאבק שנחשבו בעייתיות מדי ולא עמדו בתו התקן של הלהט"ב החדש. כיוון שכמה מהדמויות האלה, ובהן גוטמן והמשורר חזי לסקלי, נספו במגפת האיידס, נוכחותם כבר לא הפריעה לדורות החדשים של הלהט"בים. התודעה הלהט"בית החדשה נבנתה על גבי החלל שהם הותירו.

כמו היהודי הגלותי, כך גם ההומו הישן, טיפוס השוליים הארור, הוא אומנם חומר הגלם שצריך להיגאל, אבל הוא צריך להיעלם ולהיות מוחלף באדם חדש, גאה ובעל הכרה פוליטית. אלא שמבט מקרוב על הסובייקטיביות ההומואית בשנות השבעים והשמונים מגלה שרבים לא תאמו את האידיאל הזה. ההיסטוריה של הפוליטיקה הלהט"בית מתוארת פעמים רבות כהיסטוריה טריומפאלית של מאבק והישגים.

אבל מחקר של היסטוריה להט"בית בתקופת המנדט ובעשורים הראשונים למדינה מעלה תמונה שונה. למעשה, בתחילת שנות השבעים סלדו הומואים רבים מהפוליטיקה הזאת – ממש כמו שרוב היהודים סלדו מהציונות. מאז שנות השבעים תמיד היה חוסר אמון כלפי העסקנים של האגודה, בעיקר בגלל התחושה שמעמד העסקנים יוצר דרישות שאינן מבוססות על צרכים אמיתיים. העיתונאי וח"כ אורי אבנרי, שהיה מחלוצי הניסיונות לבטל את החוק המפלה הומוקסואלים, סיפר לי בריאיון ב-2017 (כשנה לפני מותו) כי פעולותיו עוררו התנגדות. לדבריו, "הרושם שלי היה שהתגובה מצד ההומוסקסואלים הייתה שלילית. הם לא רצו שיעשו גלים. לא היה לי שום מגע איתם". מרואיין אחד ששוחחתי איתו כחלק מהמחקר סיפר לי: "הייתי בחבורה שייסדה את האגודה לזכויות הפרט. אבל אחרי ישיבה או שתיים הבנתי שזה לא בשבילי. הם רצו להפוך את ההומואיות למאכעריות, והדבר הזה לא דיבר אליי. הם רצו לעסוק בעניין לשם עסקנות".

היחס הזה מתבטא גם בגישה של גוטמן, שבינו לבין אנשי האגודה שררה חשדנות הדדית. זה מתבטא גם במונולוג הפתיחה של "נגוע", שבו מתלונן הגיבור: "אגודת ההומואים אפילו לא רוצה לשמוע על הסרטים שעשיתי. לא סרטים חיוביים, לא סרטים שמציגים באור הרצוי".

אפשר לומר שהתפיסה העצמית של הלהט"בים עברה תהליך של התלכדות עם הזהות הלאומית ההגמונית. שינוי התקנות בעניין גיוס לצה"ל היה שלב חשוב בתהליך הזה. מרואיין אחר, חבר הכנסת לשעבר עוזי אבן, הסביר בשיחה איתי: "בעקבות הביטול של האיסור על שירות צבאי קיבלתי המון ריקושטים דווקא מהומואים, שעכשיו הם צריכים לשרת בצבא. הם אמרו: מה עשית לנו? אבל הם לא ראו את התמונה הכללית. שהשינוי בצבא יחול גם על המשטרה, משרד החוץ".

גוטמן עדיין ניצב מחוץ למהלך הזה, ולא היה חלק ממנו. סרטיו עומדים בניגוד לכל ניסיון להשתלב בתפיסת העצמי הישראלית המיליטריסטית, שהשירות הצבאי ממלא בה תפקיד מרכזי. כל זה השתנה כבר בתחילת שנות התשעים, בסרטים של איתן פוקס – סרט הסטודנטים "אפטר" ועוד יותר ממנו "יוסי וג'אגר", המתאר רומן הומואי בבסיס צבאי.

בהיסטוריה הלהט"בית, אירועים תרבותיים תופסים תפקיד חשוב לא פחות מהתפתחויות משפטיות או פוליטיות מובהקות. כך למשל, פרסום ספרה של רינה בן מנחם הדווקאים ב-1960, העוסק בהומואים ולסביות, או לחילופין בחירתה של דנה אינטרנשיונל לנציגת ישראל באירוויזיון וזכייתה בתחרות ב-1998, היו ציוני דרך היסטוריים בתולדות הקהילה. גם סרטיו החלוציים והנועזים מהווים נדבך חשוב בייצוג של הומואים בתרבות הישראלית. ועם זאת, גוטמן תופס מקום אמביוולנטי בהיסטוריה הזאת. הוא מגלם ביצירתו ובדמותו דווקא צורות קיום הומואיות מלנכוליות, אנטי מיליטריסטיות ובמידה מסוימת אנטי-פוליטיות, שנזנחו בהמשך הדרך, ולא היה להן מקום בתפישה העצמית הלהט"בית בעידן שאחרי האמנסיפציה.

סרטו של שאולי מלמד "טאבו: עמוס גוטמן" הוקרן במכון ון ליר ביום שני, 18.11.2024. לאחר הקרנת הסרט התקיימה שיחה בהשתתפות במאי הסרט, מפיק הסרט, גיל סימה, ישראלה שאער-מעודד וד"ר שאול סתר.