מהאחים גרים לבלאד אלשאם

הדמיון וההתכתבות בין סיפורים החורגים מגבולות הזמן, המרחב והתרבות תמיד הקסימו אותי. תהיתי כיצד סיפור אחד יכול להיות מסופר בצרפת של המאה השמונה-עשרה, בגרמניה של המאה התשע-עשרה ובבלאד אלשאם של המאה העשרים ועדיין לשאת על גבו שינויים מינוריים בלבד; שינויים קטנים כל כך ועדיין משמעותיים כל כך שגורמים לו להרגיש כאילו קרם עור וגידים במקום שבו הוא מסופר, כאילו נולד שם. 

כזה הוא המקרה של רוב סיפורי "כאן יא מא כאן", קובץ סיפורי העם השאמיים-לבנטיניים שאספה נג'לא ג'ריצאתי-ח'ורי במחנות הפליטים ובכפרים בדרום לבנון. הקורא עשוי למצוא בהם התכתבויות עם סיפורים כמו "סינדרלה", "היפה והחיה" ו"שלגיה", אשר מסופרים באופנים חדשים ומרעננים הנטועים עמוק בתרבות הלבנטינית של בלאד אלשאם.

סיפורי עם וזהויות לאומיות

קשה לדבר על פרויקטים של איסוף ותיעוד ספרות עממית בלי להזכיר את האחים גרים והפרויקט המונומנטלי שלהם באיסוף סיפורי עם גרמניים. אספו או המציאו, מציאות היסטורית או בדיה – אין זה משנה לטיעון, שכן מטרת הפרויקט של האחים גרים הייתה מלכתחילה אקטיביזם לאומי. בהשפעת התנועה הלאומית הרומנטית של שלהי המאה השמונה-עשרה, היו ג'ייקוב ווילהלם גרים מונעים מהאמונה שעל ידי איסוף ושימור של סיפורי עם גרמניים, הם תורמים ליצירת תרבות לאומית גרמנית מאוחדת. זה היה משמעותי במיוחד לנוכח איומים חיצוניים, כמו השפעתה התרבותית והפוליטית של צרפת בתקופת נפוליאון, השפעה שהייתה עלולה, כך הם חששו, לשחוק את הזהות הגרמנית. עבור האחים, עבודתם הייתה יותר מפרויקט איסוף של סיפורים; זה היה פרויקט של שימור תרבותי ובניית אומה, שמטרתו לחזק תחושה משותפת של זהות גרמנית באמצעות כוחו של סיפור.

הפרויקט של נג'לא ג'ריצאתי-ח'ורי אומנם מושרש בהקשר אחר, אך נושא קווי דמיון בולטים לזה של האחים גרים. ג'ריצאתי-ח'ורי החלה לאסוף את סיפורי העם במהלך מלחמת האזרחים בלבנון, תקופה של מהומה, כאוס, חוסר ודאות ואיום קיומי מוחשי, בייחוד עבור הנשים שחיות במחנות הפליטים ומתמודדות עם אתגרי הישרדות יומיומיים. כמו האחים גרים, גם הפרויקט של ג'ריצאתי-ח'ורי נולד מתוך צורך לשמר את הזהות התרבותית לנוכח המשבר והאיום הקיומי. עם זאת, במקום שבו האחים גרים התמקדו ברמה הלאומית, עבודתה של ג'ריצאתי-ח'ורי חורגת מגבולות לאומיים, וחובקת זהות פן-לבנטינית שמשבשת את הרעיון של זהויות לאומיות מקוטעות. 

במילים אחרות, אוסף הסיפורים של ג'ריצאתי-ח'ורי הוא פעולה פוליטית וחברתית רדיקלית במהותה. על ידי איסוף סיפורי עם מרחבי בלאד אלשאם, היא מאתגרת את הגבולות השרירותיים שחילקו את האזור למדינות לאום מודרניות כמו לבנון, פלסטין וסוריה, ורואה בו כולו אזור חסר גבולות – בדיוק כמו שהוא מופיע בסיפורים. עבודתה היא קרנבל רב-גוונים של המורשת התרבותית המשותפת של הלבנט, אזור המחובר היסטורית על ידי שפה, מסחר ומסורת, אך רעוע ושבור בשל קולוניאליזם וגיאופוליטיקה מודרנית. במובן הזה, הפרויקט של ג'ריצאתי-ח'ורי אינו רק פרויקט לאומי; זהו מאמץ רב-לאומי המבקש להחזיר תחושה של המשכיות תרבותית ברחבי הלבנט, ולאחד את האנשים באמצעות הכוח הנצחי של סיפור סיפורים.

סינדרלה מדרום לבנון

כאמור, קסמו של אוסף זה אינו בחציית הגבולות הגיאופוליטיים בלבד, אלא גם הגבולות הזמניים והתרבותיים. הסיפורים המוכרים של "סינדרלה", "שלגיה", "עץ הערער", "היפה והחיה" ורבים אחרים מופיעים באוסף זה לאחר שהם עוברים מהפך. הם מסופרים מחדש בצורה לבנטינית ייחודית, שמושפעת מהמנהגים המקומיים, מהערכים המקובלים שם ובייחוד מהדינמיקות החברתיות השגורות בבלאד אלשאם. 

למשל, הסיפור "הדרור הירוק" של ג'ריצאתי-ח'ורי הוא גרסה שאמית-לבנטינית לסיפור "עץ הערער" של האחים גרים. בסיפור של האחים גרים, האם החורגת הורגת את בנה החורג במכוון ומגישה את בשרו לאב, אך אין כל אזכור של השכנה שמניעה את נישואי האב מחדש כפי שיש ב"הדרור הירוק", שם השכנה מנצלת את המצב לטובתה. היחסים עם השכנה והשפעתה על הבית מחליפים את ייצוגי "האם החורגת", המוכרת בסיפורים רבים של האחים גרים. בסיפור "הוורד הלבן" של ג'ריצאתי-ח'ורי, המציג גרסה שאמית לסיפור "היפה והחיה", האב אינו מתמודד עם איום ישיר על חייו לאחר שקטף ורד מחצר הבית של החיה, אלא מוצב בפני דרישה להעביר את האדם הראשון שיקבל את פניו, ובסופו של דבר הוא מוביל את בתו הקטנה אל היצור. 

בסיפור "אבו עלי אלציאד", המציג גרסה שאמית של "סינדרלה", הפיה הטובה מוחלפת בדג, ונעל הזכוכית בגרסת שארל פרו הצרפתית מוחלפת בנעלי סרמוג'ה. גם הנסיך בגרסה זו אינו נסיך, אלא בנו של גדול הסוחרים בערים. השיח הבין-מעמדי במקור נשמר אך מחליף סדר סוציולוגי, ובמקום משפחת המלוכה אל מול הנתינים מוצבת משפחת הסוחרים העשירים אל מול הדייגים העניים. ראי הקסמים של "שלגיה" הופך בגרסת "גרגר-הרימון והתפוח המורעל" לג'יני שמנהל רומן עם בעלת הבית בחדר הרחצה על הגג. 

כפי שפרופ' יהודה שנהב-שהרבני ואנוכי מראים באחרית הדבר של האסופה כאן יא מא כאן, ההשוואה בין סיפורי האחים גרים לסיפורי נג'לא ג'ריצאתי-ח'ורי מורה על חפיפה סיפורית של כ-56 אחוזים. משמעות הדבר היא שיותר ממחצית הסיפורים באוספים אלו חולקים גרעין סיפורי דומה, למרות ההבדלים התרבותיים והגיאוגרפיים. ג'ריצאתי-ח'ורי טוענת שהסיפורים אינם בעלי לאום ספציפי, אלא הם חלק ממסורת תרבותית רחבה יותר החוצה גבולות טריטוריאליים ולאומיים, בדיוק כפי שסיפורי האחים גרים נדדו אל מחוץ לגרמניה.

מה שהופך את הסיפורים החוזרים האלה לעוצמתיים כל כך הוא האינטרטקסטואליות שלהם – האופן שבו הם מסתמכים על גרסאות קיימות של סיפורים אלה ומתייחסים אליהם, מתוך התאמתם להקשר התרבותי של הלבנט. תהליך הסתגלות זה אינו נוגע רק לשינוי פרטים שטחיים; הוא כרוך בדמיון מחדש ובשזירה עכשווית של הסיפורים כך שיהדהדו את חוויות החיים של האנשים שמספרים ושומעים אותם. הקסם של הסיפורים הללו טמון ביכולתם להיות אוניברסליים ופרטיקולריים בעת ובעונה אחת, ולשאת עימם הדים למקורותיהם מתוך השתרשות באדמה חדשה, שבה הם גדלים ופורחים בדרכים שנראות טבעיות לחלוטין.

האינטרטקסטואליות באוסף של ג'ריצאתי-ח'ורי היא עדות לחוסן של נרטיבים תרבותיים. היא מראה כיצד סיפורים יכולים לשרוד לאורך מאות שנים ולרוחב יבשות, ולהמציא את עצמם ללא הרף בתגובה לנסיבות משתנות. סוכני התרבות השונים, מספרי הסיפורים ונושאי המורשת התרבותית האוראלית מגבשים ומטפחים את הישרדותו של סיפור ואת יכולתו להחזיק מעמד ולשגשג בהקשרים תרבותיים מרובים. למרות ההבדלים בשפה, בדת ובגיאוגרפיה, הסיפורים האלה נושאים בליבם את יסודות ההוויה והחוויה האנושית, מאהבה, תשוקה ואומץ ועד קנאה, אובדן וטינה. חוויות מכוננות אלה הן נושאים המהדהדים עמוק בכפרי דרום לבנון כמו בחצרות אירופה של שלהי ימי הביניים.

נשים כשומרות הזיכרון

עבודתה של ג'ריצאתי-ח'ורי גם מדגישה את תפקידן של נשים כשומרות הזיכרון התרבותי של החברות. רבים מהסיפורים באסופה כאן יא מא כאן הועברו בעל פה על ידי נשים, אשר שימשו לעיתים קרובות מספרות הסיפורים העיקריות בקהילותיהן. נשים אלו לא היו נושאות פסיביות של המסורת, אלא משתתפות אקטיביות שפעילות בעיצובם ובארגונם מחדש של הסיפורים הללו. הנשים המספרות מתבלות את הסיפורים בחוויותיהן, בחוכמתן ובהשקפת העולם שלהן. לפיכך כאן יא מא כאן אינו אסופה של שימור פולקלור בלבד; הוא מסע ארכיוני קסום המשמר את חוויותיהן וקולותיהן של הנשים ששמרו את הסיפורים במשך דורות של תהפוכות ושינויים.

לסיכום, הקסם של הקיום המרובה בפולקלור ובספרות העממית טמון ביכולתו לחרוג מגבולות הזמן, המרחב והתרבות. הסיפורים שאספה נג'לא ג'ריצאתי-ח'ורי מדגימים את הקסם הזה, ומראים כיצד סיפורים שחשבנו שאנחנו מכירים היטב יכולים לקבל חיים חדשים בהקשר פוליטי וחברתי אחר, ולהשתרש עמוק בתרבות המקומית מתוך שמירה על הרוח האוניברסלית שלהם. באמצעות עבודתה, ג'ריצאתי-ח'ורי לא רק שימרה את הפולקלור העשיר של הלבנט אלא גם יצרה גשר בין העבר להווה, בין המקומי לאוניברסלי ובין הפרטי לקהילתי. אסופת סיפורים זו היא תזכורת רבת עוצמה לכוח המתמשך של סיפור סיפורים לחבר אותנו על פני זמן ומרחב, ולהזכיר לנו את האנושיות הבסיסית ביותר לנוכח הפילוג והפרגמנטציה הקולוניאלית הכוחנית שגזרה את בלאד אלשאם לגזרים.

---

כותב המאמר הוא לואי ותד, חוקר סוציולוגיה של ספרות ילדים ישראלית ופלסטינית, עורך ומתרגם בחוג המתרגמים של מכתוב ועמית מחקר בפורום לחקר אירופה במזרח התיכון – המזרח התיכון באירופה (EUME), ברלין.

לרכישת הספר כַּאן יַא מַא כַּאן: סיפורי עם מבִּלַאד אלשַּׁאם באתר המכון >