קרובים ורחוקים: ערבים פלסטינים אזרחי ישראל מבעד למסך הטלוויזיה ולצידו

מבט צעיר בפריים טיים

בשנים האחרונות אנו עדים לגידול בייצוג של ערבים פלסטינים אזרחי ישראל על מסך הטלוויזיה הישראלי, זה הדובר עברית. "עבודה ערבית" של סייד קשוע ששודרה בשנת 2007 הייתה אולי הסנונית הראשונה, אולם מאז נוספו לרפרטואר סרטים וסדרות בתחומי הדרמה והפיקשן (כמו למשל "התסריטאי", "מונא", "הנערים", "נאפס"). אלה ביקשו להעמיד במרכז הדיון סוגיות פנים חברתיות כמו גם את מערכת היחסים המורכבת עם החברה היהודית ההגמונית. לרוב היו אלו יוצרים ערבים פלסטינים ישראלים שהביאו את נקודת המבט הייחודית, וכמובן גם את השפה הערבית, אל הפריים טיים, והפכו את שתיהן לשוליות ונדירות קצת פחות משהיו. עלייה במספר המשתתפים הערבים הפלסטינים אזרחי ישראל בז'אנר הריאליטי מעידה אולי גם היא על אותה מגמה.

היינו עדים להתרחבות נוספת של מגמה זו אל ז'אנר הדוקו עת הגיחה אל תוך הפריים טיים של הערוץ הממלכתי בישראל סדרה של צעירים ערבים פלסטינים אזרחי ישראל, כוכביה של סדרת התעודה ״קרוב רחוק״ (בתרגום מילולי – קרבה וזרות). במשך כשנה וחצי התלוו יוצרי הסדרה (ומשתתפי חממת הקולנוע לפיתוח יצירה תיעודית של מכון ון ליר) – איילת בכר, אחלאם כנאען וניקולאס יעקב – אל שורה של צעירים בשנות העשרים והשלושים לחייהם ממקומות שונים ברחבי הארץ, ותיעדו רגעי תובנה ומשבר בעקבות החלטתם להעתיק את מקום מגוריהם. הסיפורים האישיים שהם מספרים ברהיטות ובכישרון רב סביב שאלת המגורים מאירים סוגיות עומק מגדריות, זהותיות ותעסוקתיות. הם פותחים לנו צוהר נדיר שדרכו אנו מתוודעים למחירים החברתיים והאישיים שהם נאלצים לשלם עבור קרבה למשפחתם ולמקום הולדתם (קוּרבָּה=קרבה), כמו גם למחירים ואולי אף להזדמנויות העומדות בפניהם בהעתקת מקום מגוריהם אל מחוץ ליישובים הערביים, אל הנכר (ע'ורבה=נכר-זרות-גלות).

ל"רגע" אחד מספקים לנו צעירים אלו מבט אופטימי אל עבר עתיד משותף, ונדמה כי דרכו של דור זה סלולה ונוחה יותר משל קודמיו. העיסוק הקולנועי והטלוויזיוני מצליח ברובו להעמיד את הצעירים במרכז תשומת הלב ולנהל את השיח מנקודת מבטם. דמויות אלו, אנושיות, עגולות ומורכבות הרבה יותר ממה שהכרנו בעבר בטלוויזיה הדוברת עברית שלנו, מעידות במידת מה על הרצון שלהם בשינוי ועל חיפושם אחר הזדמנויות להשתלבות במגורים ובתעסוקה. מערכות גשרים חברתיים בין החברה הפלסטינית הצעירה לזו הישראלית-יהודית ההגמונית "משתקפות" אלינו מבעד למסך ומותירות אותנו בתהייה – האם חוויות ההדרה, האפליה והמאבק על הגדרת הזהות הפלסטינית הגיעו לסופן?

השפעת מדיניות ניאו-ליברלית על החברה הערבית בישראל

תמונת ההשתלבות העולה מהעיסוק הקולנועי והטלוויזיוני העכשווי, אם כן, זקוקה להקשר רחב יותר. דומה כי לחוויות של סכנת קיום ואי שוויון אזרחי שאפיינו את חייהם של הערבים הפלסטינים בישראל בעשורים הראשונים לאחר הקמת המדינה נוספו, בעיקר בשלושת העשורים האחרונים, ממדים נוספים היוצרים חוויית חיים מורכבת, הראויה להתבוננות מעמיקה, כפי שמבקשים לעשות מיכאל שליו, מהא אל תאגי, אילת מעוז ועמיד סעאבנה במחקרם העתידי. מדיניות ניאו-ליברלית, בעיקר בשני העשורים האחרונים, קידמה ציבור זה באופן מכוון בתחומי התעסוקה וההשכלה כתנאי לפיתוח כלכלי של המדינה, והייתה גורם חשוב בהתרחבות מעמד הביניים בכלל ובצמיחתו של מעמד הביניים הערבי הפלסטיני בישראל בפרט. משנות התשעים ואילך, תהליכי הפרטה וגלובליזציה, גידול ביזמות עסקית והתפתחות השכלה תיכונית וגבוהה בקצב מהיר אפשרו למעמד הביניים הערבי הפלסטיני בישראל לעבור מ"הישרדות" ל"הסתגלות", כפי שמשתקף במחקרו של פרופ' עזיז חידר. זאת ועוד: גידול בהקצאת קרקעות ליישובים ערביים (למרות הפער הגדול שעדיין קיים ביחס ליישובים יהודיים), וכן שינוי ביחסם של הבנקים וגידול במתן אשראי ומשכנתאות לצעירים הערבים הפלסטינים אזרחי ישראל, הובילו לשינויים מרחיקי לכת, כמו למשל יצירת ערים מעורבות חדשות, כפי שמראה ד"ר מנאל תותרי-ג'ובראן במחקרה.

ואולם עזיבת צעירים את היישובים הערביים מעידה גם, ואולי לא פחות מכך, על הדרה, נישול ואי שוויון בהזדמנויות ובזכויות הקולקטיביות של ציבור זה. למעשה, ניתן לראות את השורשים העמוקים של התופעה באפליה מוסדית ומבנית מתמשכת. הפרדה מרחבית בין יישובים ערביים ליהודיים, כפי שמתבטאת במפת היישובים בישראל, מעידה אולי יותר מכול על הצלחתם של המנגנונים המשפטיים להגביל את יכולת התכנון והבנייה בערים וביישובים הערביים. היעדרה של תשתית תכנונית פיזית וכלכלית של אזורי תעשייה במרחבים הערביים, פער גדול בהקצאת קרקעות ליישובים הערביים (למרות ועל אף השינוי בתוכנית המתאר החל משנות האלפיים), ואידיאולוגיה של ייהוד המרחב מנעו באופן פעיל הקצאת קרקעות ולא הותירו מקום להתרחבות של יישובים ערביים. כמו כן התבססות ארגוני פשע מאורגן ביישובים הערביים ועלייה במספר כלי הנשק בידיים של גורמים עברייניים שלוּווּ בהזנחה, באפליה ובאדישות המדינה הביאו לעלייה דרסטית ברמת הפשיעה ולאובדן הביטחון האישי, דבר שעודד גם הוא את הצעירים – סטודנטים וצאצאי מעמד הביניים הערבי הפלסטיני בישראל – לצאת אל המרחבים היהודיים ולחפש שירותי חינוך ובריאות טובים יותר וחיים טובים יותר. חינוך, כך אמרו להם הדורות הקודמים, הינו ה"נשק" החשוב ביותר במאבקם על מעמדם וזכויותיהם במדינת ישראל.

אין ספק כי שינוי זה, כפי שהוא ניבט אלינו מבעד למסכי הטלוויזיה והקולנוע, קורא תיגר על הסדר הקיים ומעיד על אפשרות גדולה לאין שיעור שיש לצעירים אלו בהשוואה לדורות הקודמים או למעמדות חלשים יותר בקרב הציבור הערבי הפלסטיני בישראל. אולם לנוכח האירועים שהתחוללו במאי 2021 בין יהודים לערבים בערים המעורבות קשה שלא לחוש, כי הדרך עד ליצירת מרחב חיים משותף ושוויוני בין חברת הרוב למיעוטיה, החברה הערבית, עדיין רחוקה מאוד. אירועים אלו חשפו ביתר שאת ממדים של גזענות, אי שוויון וסוגיות של זהות מורכבת, והראו שוב כיצד "הצלחת" תהליך ההשתלבות הכלכלית והחברתית של הערבים הפלסטינים בחברה הישראלית רחוקה מלהיות התיאור וההסבר היחיד לחוויית הקיום של ציבור זה במדינת ישראל.

לרכישת שנתונים סטטיסטיים (החברה הערבית בישראל: אוכלוסייה, חברה, כלכלה) מהשנים האחרונות בהוצאת מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד

צילום: אלה ידעיה, שתיל סטוק