בצל המלחמה בעזה, רבים מודאגים מהכרסום בחופש הביטוי – באקדמיה, ברשתות החברתיות ובתקשורת. האם מדובר בתהליך הכרחי שבאמצעותו הדמוקרטיה הישראלית מתגוננת מפני איומים, או בתהליך הרסני אשר מפרק את ציפור הנפש של החברה בישראל?

חופש הביטוי משמש לעיתים סמן למצבה של הדמוקרטיה כולה. דמוקרטיה חזקה ומכלילה תתגאה בחופש הביטוי שלה, אך אם הדמוקרטיה נוטה להתגוננות, חופש הביטוי בגבולותיה יהיה כנראה הראשון שישלם את המחיר. מאז אסון 7 באוקטובר, אנחנו במכון ון ליר עוסקים בלי הרף בחופש הביטוי וגבולותיו, באמצעות מגוון רחב של אירועים, כנסים ופרסומים בנושא זה.

כבר בנובמבר 2023 קיימנו במסגרת ״זמן מלחמה: שיחות עלינו ועל המצב״ שיחה בין העיתונאית ענת סרגוסטי לבין חברת הכנסת לשעבר פרופ׳ נעמי חזן, שכותרתה ״ריבוי דעות וחופש ביטוי בזמן מלחמה – בין תקשורת לפוליטיקה". השיחה עוסקת בתהליכים המואצים המתרחשים בשנה האחרונה, ובהם צמצום חופש הביטוי בצל המלחמה, והצנזורה העצמית המתגברת בתקשורת הישראלית. מאז הקלטת השיחה נראה שהיא רק נעשית רלוונטית יותר ויותר.

יהודית, דמוקרטית ומתגוננת

למונח "דמוקרטיה" היה תמיד מקום בולט בחברה הישראלית. הוא אומנם נעדר ממגילת העצמאות, אך הערכים הדמוקרטיים המרכזיים מופיעים גם בה ומבטיחים כי מדינת ישראל הצעירה ״תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויו​ת חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות״.

מאז, "יהודית ודמוקרטית" הוא הצימוד שנבחר בדרך כלל כדי להכיל את שני הקטבים של הזהות הלאומית הישראלית, ושני הקטבים נמצאים בשנים האחרונות במאבק קשה ועיקש. דמוקרטיה, כך אנחנו למדים, אינה מקשה אחת, אלא מונח-מטרייה שמכיל קשת רחבה של ערכים, שיטות ומודלים שלטוניים. ״דמוקרטיה מתגוננת״ היא דמוקרטיה אשר מוותרת על אלמנטים דמוקרטיים מסוימים כדי להבטיח את שלמותה של המערכת הדמוקרטית כולה. עלייתם של הנאצים בכלים דמוקרטיים והשתלטותם על מוסדות המדינה בגרמניה הן במקרה הזה הדוגמה הטובה והנפוצה ביותר להצדקת צעדים של דמוקרטיה מתגוננת.

בישראל קיימים אלמנטים של דמוקרטיה מתגוננת כבר מראשיתה. ״חוק יסוד: הכנסת״, שנחקק ב-1958, קובע הגבלות על המתמודדים לכנסת: "רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת אם יש במטרותיה או במעשיה, במפורש או במשתמע, שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי או שלילת אופייה הדמוקרטי". חוק זה עמד מאז ועד היום למבחן פעמים רבות, מבחן שהיו לו תוצאות שונות – הן בנוגע למועמדים ומפלגות ערביים והן בנוגע למועמדים ומפלגות יהודיים.

בשנת 2005 פסק בית המשפט העליון בעניין ערעור הקשור למעצרם של מפגינים יהודים אשר פעלו למנוע את ביצוע תוכנית ההתנתקות (פינוי התנחלויות ברצועת עזה ובצפון השומרון). במסגרת פסיקה זו הזכיר נשיא בית המשפט העליון דאז אהרן ברק את אותה דמוקרטיה מתגוננת, אשר חייבת להגביל חופש כדי להבטיח את שלמותה, כשכתב: "אנו דמוקרטיה צעירה. שורשינו הדמוקרטיים אינם עמוקים... דמוקרטיה צריכה להיות סובלנית גם לחסרי הסובלנות. אך דמוקרטיה אינה צריכה לאפשר בסובלנותה את עצם חיסולה".

אם כן, המסגרת המחשבתית של ״דמוקרטיה מתגוננת״ מציבה את השמירה על ערכי החופש והשוויון ישירות אל מול היכולת להגן על המסגרת הדמוקרטית, במין משחק סכום אפס. ההנחה המובלעת כאן היא שפגיעה בערכים הדמוקרטיים תסייע בהכרח למאבק באיום על הדמוקרטיה (לדוגמה, המאבק בטרור), וששמירה על ערכים דמוקרטיים מקשה בהכרח את המאבק בגורמים המאיימים.

דמוקרטיה מכלילה והמאבק על חופש הביטוי

כבר בשנת 2017 קראו ראש השב״כ לשעבר עמי אילון ועידית שפרן גיטלמן תיגר על הנחה זו בדוח שפרסמו עם המכון הישראלי לדמוקרטיה, שכותרתו ״מאבקה של הדמוקרטיה בטרור: מבט מישראל״. השניים ייחדו פרק שלם למונח "דמוקרטיה מכלילה", ובו הם הציעו "להניח לפרדיגמת ׳הדמוקרטיה המתגוננת׳, שהנחת היסוד שלה היא קיומו של מתח בין שמירה על הביטחון ושמירה על הדמוקרטיה, ולאמץ פרדיגמה אלטרנטיבית של ׳דמוקרטיה מכלילה׳, שבה השמירה על ערכי הדמוקרטיה היא רכיב עיקרי וחיוני במאבק בטרור״.

במבט על ישראל של שנת 2024, נראה שהרעיונות הללו לא חדרו לזרם המרכזי של התודעה הקולקטיבית הישראלית. אדרבה, אירועי ההפיכה המשפטית מצד אחד, והמתקפה הרצחנית של 7 באוקטובר מצד אחר, דחפו ישראלים וישראליות רבים לכיוון הדמוקרטיה המתגוננת ולעמדות שמוכנות לוותר על אלמנטים דמוקרטיים כדי להגן לכאורה על סלע קיומה של הדמוקרטיה (בין שההתגוננות היא מפני הפיכה משטרית שמוביליה הם נבחרי הציבור ובין שההתגוננות היא מפני האויב החיצוני הרצחני ותומכיו בקרבנו).

באפריל קיימנו את הכנס ״ביטוי וחופש ביטוי באקדמיה״, אשר עסק בשאלה אם עיתות מלחמה מתירות הצבת מגבלות חריגות על חופש הביטוי. באירוע השתתפו ד"ר ראיף זריק, פרופ' נטע זיו, פרופ' ברק מדינה ופרופ' בנימין בראון. הארבעה דיברו בגילוי לב על מצב חופש הביטוי בעיצומה של המלחמה, ודנו במטרה להגדיר את תנאי הסף לקיומו של מרחב אקדמי משותף – יהודי וערבי – בצילם של סכסוך לאומי, טראומות קולקטיביות ואסון הומניטרי מתמשך. האקדמיה, כך הם טוענים, יכולה וצריכה להמשיך למלא את תפקיד הקטר של חופש הביטוי, למרות לחצים פוליטיים, כלכליים ותקשורתיים.

בחודשים שעברו מאז, חופש הביטוי בישראל בכלל ובאקדמיה הישראלית בפרט ממשיך לעמוד בעין הסערה. נראה שכמעט לא עובר שבוע בלי שמתפרסמות כותרות על מהלכים שנועדו לצמצם את חופש הביטוי, לסמן דעות לא-לגיטימיות ולהפנות אצבע מאשימה כלפי אנשי אקדמיה. בין היתר אפשר לציין את המתקפה הציבורית על ד"ר ענת מטר, את מהלכי החקיקה שמובילה התאחדות הסטודנטים בשיתוף חברי כנסת מהקואליציה, את הצעת החוק ל"סגירת האינטרנט", שעברה בקריאה טרומית, ואת הסערה והמעצר בעקבות אמירותיה מעוררות המחלוקת של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן מהאוניברסיטה העברית (עוד על כך בהמשך). בעיתון הארץ יוחד לאחרונה לנושא זה מאמר מערכת שכותרתו החד-משמעית היא "מלחמה על חופש הביטוי", ואפשר למצוא בו אזכורים למהלכים נוספים אשר מאיימים לצמצם את חופש הביטוי בישראל. 

הפולמוס סביב אמירותיה של פרופ' שלהוב-קיבורקיאן הוביל למעצרה ושלט בכותרות העיתונים כמה ימים בחודש אפריל. ד"ר אסף דוד, ראש תמת ישראל במזרח התיכון במכון ון ליר ומרצה באוניברסיטה העברית אף הוא, כתב סקירה מעמיקה על הנושא ובה הוא מנסה להבין מה שלהוב-קיבורקיאן באמת אמרה באותו ריאיון לפודקאסט שהצית את הסערה. כמו כן, הוא מנתח את המתקפה עליה וקובע כי מדובר בסופו של דבר ברדיפה פוליטית, שתחזור כמו בומרנג לפגוע בחברה הישראלית בכלל ובאוניברסיטה העברית בפרט. 

החברה הישראלית תמשיך כנראה לנוע על הציר שבין דמוקרטיה מתגוננת לדמוקרטיה מכלילה, וחופש הביטוי יוסיף לשמש סנונית המבשרת על הכיוון שהחברה צועדת אליו, ממש כפי שהיה בשנת 2019, שאז קיימנו אירוע בנושא סביב יציאתו של הסרט התיעודי "לאה צמל, עורכת דין".