סנונית ראשונה מגיליון 53 של תיאוריה וביקורת שעתיד לראות אור בדצמבר: מאמרה של מיכל גבעוני "תקוות בטלות – הפוליטיקה הרגשית של החזרה לעתיד" עכשיו בפרסום מוקדם.

המחאות שהתעוררו בקיץ 2020 ושנמשכות עד היום, שהצטיירו תחילה כפרץ מבוזר ואקלקטי של התנגדות אזרחית, התלכדו מאחורי דרישה פוליטית נחרצת אחת. הסיסמאות המלוות אותן – ״הם הייאוש, אנחנו התקווה״, ״דור שלם דורש עתיד״ ו״לילה טוב ייאוש, בוקר טוב תקווה״ – סימנו את התקווה כטובין הפוליטי העיקרי שעליו נסוב המאבק נגד שלטון נתניהו וכמסר הצלול ביותר שלו. המאבק על התקווה, שהמחאות הללו היו נקודת השיא שלו, נדמה כתגובה מתבקשת לתחושת התקיעות, השיתוק והייאוש ששורה בשנים האחרונות על השמאל והמרכז הפוליטי בישראל. אך האם הפוליטיקה של התקווה יכולה לעמוד בהבטחתה לחלצנו מהמבוי הסתום?

גבעוני מנתחת את הפוליטיקה של התקווה בישראל דרך המחאה העכשווית נגד שלטונו של נתניהו, מחאה שמבקשת לעורר את התקווה, מחד, ואת האלבום "זמן התפוז" של רונה קינן, שעוסק בחסרונה של התקווה, מאידך. המאמר מסרטט דיוקן של חיים שבהם התקווה והייאוש גם יחד הם תחושות שאיננו חשים, ומצביע על הצורך לפתח ביחס לעתיד עמדות רגשיות אחרות שפורצות את הניגוד המשתק ביניהם.

לאחר שהגיליון הקודם של תיאוריה וביקורת עסק בימין החדש, אפשר לראות במאמר ראשון זה מהגיליון הבא של כתב העת הפניית מבט מן הימין אל המרכז והשמאל, ובחינת התהליכים המתרחשים בצד זה של המפה הפוליטית.

עוד על מחאות חברתיות אפשר לקרוא בפורום שהוקדש בגיליון 41 של תיאוריה וביקורת למחאה החברתית של 2011.

בחינה אחרת של מקומה של התקווה ביחס לחברה הישראלית אפשר למצוא במסתו של עופר שיף בגיליון 42 – "להמציא תקווה": שלוש נקודות מבט יהודיות אמריקניות ביקורתיות על מדינת ישראל.