מחשבות בעקבות מפגש של הפורום "מעבר לדמיון הליברלי"

"רגע, רגע. אנחנו מדברים על טוב משותף, על הסדרים אזרחיים רב-תרבותיים, ועל חיים משותפים. אבל אני רוצה לעצור ולשאול – כמה ליכודניקים יש בחדר הזה?" כארבעים איש ישבו בקהל, כולם אקדמאים ואנשי חברה אזרחית משמאל ומימין שעוסקים בחיים משותפים. "מי כאן הצביע ליכוד?" שאל הדובר שוב. יד אחת הונפה באוויר.

הסיטואציה הזאת היא שהניעה את מפגש הפורום "מעבר לדמיון הליברלי", שהתקיים במכון ון ליר ב-1 במרץ 2024 תחת הכותרת "הצופן הליכודי". נקודת המוצא של המפגש הייתה התובנה שהמרחב האקדמי והאקטיביסטי ממעט להטות אוזן ל"קול הליכודי" במיטבו. במפגש ביקשנו להטות אוזן ולנסות להבין את ההיגיון המארגן של התנועה הגדולה ביותר בפוליטיקה הישראלית – קבוצת תומכי הליכוד – כבסיס לדיון על עיצוב השפה האזרחית המשותפת.

תודעה כוזבת או היגיון מארגן

בדינמיקת החבטות הישראלית זכו מצביעי הליכוד לשלל גינויי גנאי: "ביביסטים", "פשיסטים", "עדר", "מנשקי קמעות ומזוזות" ועוד ועוד. כטבעם של כינויי גנאי, נועדו ביטויים אלו לעלוב ולפגוע. אך אם נניח בצד לרגע את סערת הרגשות והעלבון, כינויי הגנאי עשויים ללמד אותנו מה חושבת הקבוצה המגנה על חברי הקבוצה המגונה. 

הליכודניקים, ובייחוד הקבוצה המכונה "ביביסטים", נתפסים כמי שמונעים באופן עיוור על ידי מנהיגים פופוליסטים המסיתים אותם נגד אלו המבקשים לנהל את הזירה הציבורית ואת הפוליטיקה המדינתית באופן הגון, שקול, אחראי ומוסרי – לטובת כלל הציבור. הליכודניק נתפס אפוא כמי שמצוי במצב של תודעה כוזבת וכמי שאינו מבין את המציאות לאשורה. כמובן, קריאה כזו של הקבוצתיות הליכודית אינה מאפשרת לנהל כל סוג של שיח אזרחי כן, משום שלפיה הדרך היחידה להתמודד עם ליכודניק היא לגרום לו להתפכח.

במפגש הפורום ניסינו לערער על התפיסה הזאת. לשם כך אירחנו דוברים ודוברות שביקשו לבסס תזה אחרת, המציעה היגיון מארגן שמניע את תנועת הליכוד ותומכיה ומבהיר את אסטרטגיות ההתנהלות שלהם בחברה האזרחית ובמסגרות הפוליטיות. 

ארבעת הדוברים במפגש – הפרשנית הפוליטית וכותבת הספר צופן נתניהו, מזל מועלם; חבר מרכז הליכוד מוטי אוחנה; האנתרופולוג ד"ר אורי מאוטנר; ואשת התקשורת ד"ר רות קבסה אברמזון – בחנו את הסוגיה הזו מכמה זוויות מרתקות. אינני מתיימר לסכם כאן את דבריהם וכמובן לא לדבר בשמם. במקום זאת אבקש לארגן – באופן ראשוני וכהזמנה לפתיחת שיחה – כמה מן המחשבות והמסקנות שעלו בי מתוך ההאזנה להם, ואעשה זאת סביב ארבעה מושגי מפתח: בית; אזרחות; חרם; תאונה. לבסוף אוסיף תובנה על עבודת המידות ועל תרומתה לתנאי ההיתכנות של שיח אזרחי חיובי ובונה במדינת ישראל.

1. בית 

התובנה הראשונה שיצאתי עימה מהכנס היא שהסיפור הליכודי מתרחב הרבה אל מעבר למשמעות הפוליטית המצומצמת של עמדה פוליטית כזו או אחרת. הווה אומר: מלבד היותה מפלגה, הליכוד היא מוסד חברתי של שייכות וזהות. 

באחד מרגעי השיא של הכנס טענה אחת הדוברות: "תגידו, איזו הזדמנות של ניידות חברתית או ייצוג יש לנער מהפריפריה? המקום החברתי והפוליטי היחיד שנער או נערה כאלה יכולים להביא את עצמם לידי ביטוי בו הוא תנועת הליכוד!" לדבריה, המבנה הארגוני של התנועה, המתבסס על ניהול דמוקרטי בין החברים ופוליטיקה סניפית פעילה המתרחשת בערים השונות בישראל, גורם לכך שתנועת הליכוד משמשת בית; אתר של שייכות והזדהות עמוקה שמשמעותו חורגת מן ההיבט הפוליטי המצומצם. 

דימוי הבית מחדד נקודה מהותית: בית נשאר בית גם כשהאדם אינו מזדהה איתו הזדהות אידיאולוגית מלאה, ואפילו כאשר הוא מזהה בו חולשות. גם כאשר מתעוררת ביקורת של האדם על ביתו, תהיה זו ביקורת שתתנהל בקוד פנימי, בעוד כלפי חוץ תופגן נאמנות. 

וכאן יש להדגיש: מצב עניינים זה אינו ייחודי לליכודניקים. נראה שכל קבוצה בישראל מחזיקה באתרים חברתיים או במוסדות המשמשים להם בית, למשל בית המשפט העליון, עולם הישיבות או ההתיישבות ביהודה ושומרון. בכל ההקשרים הללו נוכל לזהות התנהגות דומה: נאמנות המופגנת כלפי חוץ, וביקורת המועברת בקוד פנימי וזהיר. עם זאת, ייתכן שבשונה מקבוצות ישראליות אחרות, שהבתים שלהן הם חוץ-פרלמנטריים, בהקשר הישראלי העכשווי תנועת הליכוד היא דוגמה מובהקת למפלגה המשמשת גם בית במובן החברתי. מכאן כוחה האלקטורלי ומכאן גם אתגריה וחולשותיה האופייניים.

2. אזרחות

תובנה חשובה נוספת היא שתנועת הליכוד מספרת סיפור אזרחי – ישראלי ויהודי – מובחן. תובנה זו עשויה להיות מובנת באמצעות הפניית המבט דווקא אל מחנה מתנגדי הליכוד. מתנגדי הליכוד מובילים קו אזרחי-ליברלי מובהק: משפטי, פוליטי, דתי ומגדרי. אל מול הליברלים האידיאולוגיים ניצבות המפלגות הדתיות (חרדיות וציוניות-דתיות) ומפלגת הליכוד. אך יש שוני מהותי בין מצביעי המפלגות הדתיות האידיאולוגיות לבין מחנה מצביעי הליכוד. כפי שתיאר זאת אחד מן הדוברים בכנס, חברי הליכוד עשויים להחזיק בעמדות סוציאל-דמוקרטיות, לכפור בתפיסת היהדות האורתודוקסית או לסבור שאם תהיה הצדקה לכך, ראוי לפנות את שטחי יהודה ושומרון. 

עם זאת, הליכודניקים אינם מקבלים את סדר היום של השמאל הליברלי ואת הקוד האזרחי שלו. כך לדוגמה, חברי הליכוד לא יזדהו בדרך כלל עם הטענות בדבר ה"חוזה" שבין המדינה לאזרחיה אלא יתפסו את מדינת היהודים ואת זיקתם אליה במונחים ציוניים קלאסיים, הנשענים על אדנים יהודיים-תנ"כיים. בד בבד, הם ייטו לקרוא את משמעות הסכסוך היהודי-פלסטיני במונחים לאומיים או דתיים ולא במונחים השאובים משיח זכויות האדם הליברלי או מתפיסות של מאבקים מעמדיים – כפי שנהוג לתפוס אותו באגפי השמאל הישראלי. 

בזהירות אפשר אולי לטעון שהליכודניקים מציעים את החלופה הלאומית-רפובליקנית בגרסתה הישראלית המובהקת ביותר. בכך היא משמשת חלופה לתפיסה הדתית-לאומית מזה ולתפיסה השמאלית-ליברלית מזה, ששתיהן מציעות תמהיל ערכי אחר במתח האזרחי שבין יהדות, רפובליקניזם וליברליזם. הווה אומר: הליכודיות מייצגת שפה אזרחית מובחנת, וראוי לקיים דיון ציבורי ער בשאלת מקומה בשיח האזרחי הישראלי.

3. חרם

הקֶשר, או אי-הקשר, בין העומד בראש מפלגת הליכוד, בנימין נתניהו, לבין הזהות המזרחית-מסורתית-פריפריאלית שחלק הארי של מצביעי המפלגה אוחזים בה הוא נושא שנידון רבות. שכיח לשמוע את נימת הלגלוג מצד הטוענים שמצביעי נתניהו אינם מבינים עד כמה הוא רחוק מאורח חייהם המסורתי. לשיטת המלגלגים, הזהות היהודית והזיקה היהודית הן לא יותר ממניפולציה פוליטית שמפעיל נתניהו כלפי ציבור מצביעיו. ואולם ייתכן מאוד שהמלגלגים ממהרים לשפוט, וטועים בהערכת יריביהם הפוליטיים. 

במפגש עלתה תובנה הפוכה, ולפיה הליכודניקים מבינים היטב את ריחוקו של נתניהו מזהותם. אלא שבעיניהם הסנטימנט היסודי של נתניהו משרת את תפיסת עולמם בנושאי הליבה הישראליים: יהדות, לאומיות ורפובליקניות. מבחינה זו, נתניהו אולי אינו משקף את תפיסתם באופן ישיר, אך הוא בעל ברית ראוי, יותר מאשר מתחריו מן השמאל הליברלי או מן הציונות הדתית.

מאפיין נוסף של הברית בין נתניהו לליכודניקים הוא תחושת הנרדפות והחרם. כל הדוברים במפגש חזרו על הטענה שהחרם הפוליטי על נתניהו התפרש על ידי הליכודניקים כהחרמה שלהם ושל הכוח הפוליטי שהשיגו בכלים דמוקרטיים. בתודעה הליכודית התמקם עלבון ההחרמה על גבי העלבונות והחרמות שחווה הציבור הליכודי, שרובו הוא גם מזרחי-מסורתי, מצידם של אנשי מפא"י וההגמוניה האשכנזית במשך עשרות שנים. 

נחדד את הטענה: לפי הניתוח הזה לא בנימין נתניהו הוא שמסית את מצבעיו נגד ההגמוניה הישנה באמצעות פופוליזם, אלא ההגמוניה הישנה, בהחרמתה את מנהיג הליכוד, היא שגורמת למצביעיו לתמוך בו בכל מחיר. בנימין נתניהו הפך לנושא העלבון הקבוצתי ולמבטא האולטימטיבי של החשד כלפי האליטות.

4. תאונה  

תאונה. זו מילת המפתח שיצאתי איתה מן המפגש. ההמשגה הזאת היא של קבסה אברמזון, שניתחה מערכון של "זהו זה!" שבו מתארחת מזל, ליכודניקית מאשקלון, בתוכנית חדשות ומשתלחת באנשי התרבות ההגמוניים. באמצעות המערכון חידדה קבסה אברמזון את הטענה שההגמוניה תופסת את מזל כ"תאונה של הציונות". המסורתיות שלה, תפיסתה הקולקטיביסטית ונאמנותה הפשוטה ליהדות הן מושא ללגלוג. זהותה נתפסת כבת חורגת של התנועה הציונית, שביקשה להקים בישראל מדינה מערבית וליברלית. 

לעומת זאת, מזל רואה באנשי התרבות החילונים הליברלים, שבהם היא משתלחת, "תאונה של היהדות"; מעין בת לא חוקית. עבורה, הניסיון החילוני-ציוני לנרמל את מדינת ישראל באמצעות חיקוי של מודל לאומי-חילוני אירופי אינו לגיטימי, והיא מרגישה חופשייה לזלזל בו (ראו את מאמרה של קבסה אברמזון: איך נזכור שאנחנו משפחה?). 

המילה "תאונה" חידדה עבורי את תנאי השיח הבלתי סבירים בין שתי הקבוצות. בהינתן תנאי שיח שמגדירים את היריב הפוליטי כ"תאונה", או כמחזיק בתודעה כוזבת – לא תיתכן הבנה, ובוודאי לא יצירת שפה אזרחית משותפת. הגדרת העמדה הנגדית כ"תאונה" מכריחה כל צד לערוך המרה למתנגדיו ולהימנע מלהאזין להם באופן כן ואותנטי.

במונחיו של הפילוסוף החינוכי פאולו פריירה נוכל לומר שמצב עניינים כזה אינו מאפשר דיאלוג, אלא רק ניסיונות הדדיים ל"השתלטות תרבותית". הדיאלוג, לדידו של פריירה, מתחיל רק באמצעות ההבנה שהאחר מביא עימו ידע לחדר, כלומר משהו בעל ערך שהדובר אינו יודע. להבנתי, את תחושות הזרות שמתלוות לתואר "תאונה" יש להחליף בתנועה של סקרנות ובתובנה שלליברלים יש דבר מה ללמוד על המציאות, המוסר והחברה מהקשבה כנה לליכודניקים, וכן להפך. 

עבודת המידות ושפה אזרחית חדשה

אבקש לחתום בתובנה על דרך אפשרית לעיצוב תנאי השיח האזרחי-ישראלי. ביהדות ימי הביניים התפתחה מסורת ספרותית וחינוכית רבת ערך שכונתה "עבודת המידות". משמעותה של עבודת המידות היא עיצוב האופי העצמי של האדם על ידי עבודה אישית אינטנסיבית. לז'אנר הספרותי הזה שייכים החיבורים שמונה פרקים לרמב"ם, חובת הלבבות, מסילת ישרים ועוד. 

ייחודה של עבודת המידות הוא ההתמקדות במדיום ולא בתוכן. כלומר, לא דעותיו של האדם והגיונותיו הם המצויים במרכז תשומת הלב, אלא תכונות האופי שלו. באופן כללי נוכל לומר כי הענף הפילוסופי-חינוכי של ספרות עבודת המידות מניח שעיצוב האופי הוא תנאי מקדים והכרחי לבהירות הדעת ויושר החשיבה.

אם נבקש להחיל את התובנה בדבר קדימות עיצוב האופי לתוכן החשיבה גם על הנושא של יצירת שפה אזרחית-ישראלית משותפת, נוכל לטעון כך: בבואנו להבין את המצב החברתי ולנסח שפה אזרחית משותפת, על צחצוח החרבות האינטלקטואלי להיות מאוחר וּמִשְׁנִי לתנאי מקדים, והוא ארגון המרחב האנושי והחברתי באופן שיאפשר הבנה, הדדיות ושינוי. 

סיטואציה קצרה במפגש הפורום ביטאה היטב את התובנה הזאת. בשלב מסוים של השיחה התגלגלו הדברים לכתיבה ברשתות חברתיות, וברגע של רפלקטיביות תיאר אחד המשתתפים את כתיבתו הציבורית ואמר שהיא נושאת מסרים רציניים ועמוקים, אך כתובה בלשון משתלחת ופוגענית.

בתגובה לאמירה הזאת פנה אליו משתתף אחר ושאל בכנות לשם מה נדרש השימוש בלשון משתלחת ופוגענית, ובייחוד לנוכח העובדה שכפי שהתבטא במפגש, הדעות המובעות עומדות בפני עצמן וראויות לדיון מעמיק וענייני. 

ענה לו הכותב ההוא בגילוי לב, "אתה יודע מה? אני מקבל. אולי אני, אולי כולנו, צריכים לעבוד על המידות שלנו". כמי שזימן את הדיון ואת המשתתפים, הסיטואציה הזאת ריגשה אותי. אבל יותר מכך היא חידדה אצלי את התובנה על אודות הקדימות ההכרחית של עבודת המידות ועיצוב תנאי השיח לצחצוח החרבות האינטלקטואלי-אידיאולוגי.

דומני שעיצוב תנאי השיח באופן המבטיח שאין מטרת הדיאלוג השתלטות תרבותית אלא אודיסיאה משותפת וקשובה כלפי ידע אזרחי חדש, עשוי לקדם גם גיוון רב יותר בפורומים חברתיים ואזרחיים; ואלו יאפשרו בתורם את ההתקדמות לעבר המטרה הנכספת: שפה אזרחית חדשה ומשותפת.

---

תודה ליערה שירן שסייעה באיסוף החומר ובכתיבת המאמר.

---

כותב המאמר הוא ד"ר יואל שפיץ, רכז הפורום "מעבר לדמיון הליברלי" של תמת אתגר החיים המשותפים.

לקריאת המאמר "לכידות ישראלית בצל המלחמה", שכתב לאחר מפגש של הפורום שהתקיים בתחילת המלחמה.