במזכר ששלח לארמון באיסטנבול באוקטובר 1907 דיווח מושל מחוז ירושלים, עַלִי אֶכְּרֶם בֵּיי, כי מגדל שעון נבנה על חומת העיר. "למרות שהיו מגדלי שעון המציגים שעות 'אלפרנגה' בכל פינה בעיר ירושלים," הסביר המושל, "לא היה אפילו שעון אחד המציג את השעות האסלאמיות." המושל כיוון בדבריו לשיטת השעות הייחודית של האימפריה העוסמאנית שבה כוונו השעונים להראות את השעה 12:00 עם השקיעה. המושל הסביר כי היעדרו של שעון ציבורי המראה את שיטת השעות המקומית היה "בלתי סביר ולא־ראוי מבחינה דתית. "מאז הוקם המגדל", הוא סיכם, צלצול השעון "מחיה את לבותיהם של המוסלמים".

השינויים בתרבות הזמן העוסמאנית

מגדל השעון של ירושלים נהרס מאוחר יותר על־ידי הבריטים, אך סיפור הקמתו מאפשר הצצה אל השינוי העמוק שחל ב"תרבות הזמן" ההגמונית באימפריה העוסאמנית לאורך המאה התשע־עשרה. המונח "תרבות זמן" פירושו מכלול התפיסות, הפרקטיקות, הדימויים והמוסכמות המארגנים את הזמן החברתי ומטעינים אותו במשמעות. המכלול הזה החל משתנה בקצב הולך וגובר על רקע למפעל הרפורמות העוסמאני שראשיתו כבר בסוף המאה השמונה-עשרה. במסגרת הרפורמות הללו החלו גופים שונים במנגנון המדינה להכפיף את שגרת העבודה ללוחות זמנים ושעונים מכניים כדי להשיג רמות גבוהות יותר של שליטה, סדירות (regularity) ויעילות. לדוגמה, המערכת הביורוקרטית המתרחבת של האימפריה הסדירה את שעות העבודה וההפסקות במשרדים ופיקחה על יישומן. הצבא העוסמאני החדש, שהוקם ב-1826, אימץ דפוסים חדשים של ניהול זמן על מנת לשפר את יכולות התמרון בשדה הקרב ולהתמודד עם אתגרים לוגיסטיים. בבתי הספר החדשים הוכפפו תלמידים ותלמידות למערכת שעות וקראו במקראותיהם כיצד לקרוא שעון, מהו "ערכו של הזמן" ומהי חשיבותה של דייקנות.

רשתות תקשורת ותעבורה, שהושתתו כולן על זמן שעון ולוחות זמנים, החלו מחברות בהדרגה בין מוסדות שכבר התנהלו בלוחות זמנים: בסיסי צבא, משרדי ממשלה, בתי ספר, בנקים, חברות מסחריות ועוד, ומספר האנשים שנאלץ להתוודע לזמן השעון ולמוסכמות החדשות שנקשרו בו הלך וגדל.

זמנים חדשים, תרתי משמע

השינויים בתרבות הזמן העוסמאנית נולדו אמנם מתוך ניסיון לפתור בעיות ממשיות של ניהול וסדר אולם אין לראות בהם אך ורק תגובה לצרכים מעשיים – לתהליך הזה היה גם ממד אידיאולוגי מובהק. במחצית השניה של המאה התשע־עשרה אימצה העלית האימפריאלית את שיח הקדמה, שיח שבו מסודרות האומות השונות על ציר זמן היסטורי דמיוני במעין מרוץ אל עבר ה"ציוויליזציה", היא הנקודה הקדמית ביותר על אותו הציר. סופרים, עיתונאים, אינטלקטואלים ומחנכים שיננו לקוראיהם ולתלמידיהם שכדי שהאימפריה תוכל "להתקדם" חייבים כולם להתאמץ, להתייעל, לעבוד קשה, לחסוך בזמן, כאילו שחיסכון בזמן ברמה היומיומית יכול לצמצם את הפער שנפתח על ציר הזמן ההיסטורי בין האירופים ובין העוסמאנים. על פי השיח ההגמוני, אם כן, יכולתם של העוסמאנים להשתלב "בזמן החדש", היינו בתקופה המודרנית, הייתה תלויה בהטמעתו של זמן השעון החדש בכל תחומי החיים.

את מגדלי השעון שהוקמו בכל רחבי האימפריה העוסמאנית בתחילת המאה העשרים יש להבין בתוך ההקשר הכפול הזה, המעשי והאידיאולוגי, היומיומי וההיסטורי. המגדלים שימשו כסמכות זמן מקומית שעל פיה ניתן היה לכוון את השעונים בעיר ובדרך זו לשפר את רמות הדייקנות והיעילות ובה בעת נועדו להקרין את "הזמן החדש" ואת היותה של האימפריה העוסמאנית חלק ממנו.

אולם השינויים האלה, על המטענים האידיאולוגיים שהיו כרוכים בהם, עוררו לא מעט התנגדות. היו שזיהו את סדרי הזמן החדשים עם מעצמות אירופה, שאיימו על שלמותה וריבונותה של האימפריה העוסמאנית. על הרקע הזה הפכה שיטת השעות העוסמאנית הייחודית למוקד של זהות קולקטיבית אסלאמית־עוסמאנית. בהקשר זה יש להבין את דבריו של מושל מחוז מושל ירושלים על חסרונו של שעון שיציג את השעה העוסמאנית במרחב הציבורי.

ואכן, שאיפת מנהיגי האימפריה בשנים הבאות לאמץ את שיטת השעות האירופית במקום זו המקומית נתקלה בהתנגדות אפקטיבית בפרלמנט, במנגנון הממשלתי ובציבור. ניתוח של ההתנגדות הזו מלמד כי אף שאנו נוטים לחשוב על זמן במונחים פיזיקליים, הרי שהממדים האנושיים שלו אינם אלא הבניה אנושית המשקפת ומאששת היררכיות ואג'נדות פוליטיות. מנגד, אל לנו לצמצם את הזמן למנגנון שליטה ותו לא. תרבות הזמן של כל חברה משוקעת בהנחות היסודיות ביותר שלה, במוסכמות החברתיות שלה, במערכים הכלכליים והפוליטיים שלה ויתרה מזאת, בסוגיות של זהות, אידיאולוגיה ואוריינטציה תרבותית. מגדל השעון של ירושלים הראה אפוא את הזמן העוסמאני, על כל מורכבותו.

כותב המאמר הוא פרופסור אבנר וישניצר, שהתארח לשיחה מקוונת על ספרו היו זמנים: על שעונים ואנשים בשלהי התקופה העוסמאנית (מאגנס, 2022) עם ד"ר דותן הלוי בסלון פולונסקי ביום חמישי, 9.3.23.