מכון ון ליר אינו רק מוסד אינטלקטואלי שעוסק בפיתוח רעיונות פורצי דרך. הוא גם לא רק בניין מרשים בלב קמפוס מטופח בירושלים. מבחינתנו, עובדי המכון, ון ליר הוא בעיקר מקום של חברוּת אמיתית, של עבודת צוות ושל תמיכה הדדית.

אז מי אנחנו – העובדים? חשבנו להפנות מדי פעם את הזרקור אל הנשים והאנשים שעומדים בלב העשייה של המכון, כך שגם אחרים יוכלו לחוות קצת ממה שאנחנו חווים כאן בכל יום.

יצאנו לשטח וריאיינו עובדים ועובדות בשביל להביא לכם טעימה מעט אחרת ממכון ון ליר.

לאחר השיחה עם רונית טפיירו, הפעם נפנה את הזרקור אל ד"ר ורדה שיפר.

ורדה היא עמיתת מחקר בכירה במכון. היא אושייה ידועה בתחום מנהיגות החינוך בישראל, ואין הרבה אנשים מהעולם הזה שלא מכירים את שמה או את פועלה. בשבע השנים האחרונות הובילה ורדה במכון מחקר פעולה שבחן מודלים של משילות משולבת לשיפור החינוך ביישובים פריפריאליים בישראל. השאלה הייתה האם צוותי מנהיגות ברשויות מקומיות מוחלשות יוכלו לקבל עליהם יותר אחריות וסמכות לניהול מערכות החינוך בתחומן. הרעיון הזה מתחיל לצבור תאוצה בתקופה האחרונה, ואולי יגרום לשינוי אמיתי במערכת החינוך בישראל. בינתיים, במכון, אנחנו פשוט נהנים לשוחח עם ורדה ולהחכים ממנה שוב ושוב.

ורדה, ספרי לנו מי את? או איך נראו החיים שלך לפני ון ליר?

אני ככל הנראה התוצר הקלישאי ביותר של דור שני לשורדת שואה ודור ראשון לתקומה. נולדתי ב"צנטרום" של תל אביב, אל תוך הגטו הדובר גרמנית. שני המרכיבים שעיצבו אותי עד לגיוס היו לימודי מוזיקה במשך 13 שנים, למרות כישרון די מוגבל, ותנועת הצופים, שבה הייתי פעילה מאוד עד ליום הגיוס. בקיצור, ניסיון נואש להיות ישראלית. השירות הצבאי שלי היה משמעותי וגם טראומטי: ב"בור" של אגף המבצעים בשנות מלחמת ההתשה, ועוד שבע שנים במילואים שבמהלכן הייתי "ילדת מבצעים" – זו שרושמת את יומן המבצעים. גויסתי למילואים ביום הכיפורים ב-1973 ב-12:00 בצהריים ושוחררתי ב-23 בדצמבר – אדם אחר.
הקריירה שלי התקדמה תמיד בשני צירים, ולצד העבודה הייתי גם פעילה חברתית. עבדתי במשך 16 שנים במשרד מבקר המדינה בביקורת על מערכת החינוך, 16 שנים נוספות בקרן מנדל-ישראל, ובין שתי התקופות האלו היה לי ניסיון מרתק כמדענית הראשית של נציבות שירות המדינה כשיצחק גל-נור היה הנציב. התפקיד המשמעותי ביותר היה הקמת מרכז מנדל למנהיגות בנגב וניהולו. במקביל לעבודה הייתי פעילה במסגרת הסניף הישראלי של אמנסטי אינטרנשיונל שהוא בית ספר מעולה לזכויות אדם, בהנהלת הקרן החדשה לישראל ובוועדותיה, ובעוד כמה וכמה ארגונים.

ואיך זה מתחבר למה שאת עושה במכון?

העשייה שלי במכון היא הנדבך הבא של העבודה במרכז מנדל למנהיגות בנגב. כפי שכל תפקיד שעשיתי בקרן מנדל היה במובנים רבים ביקורת על המסגרת הקודמת שהקמתי או שניהלתי, כך פרויקט המחקר ברשויות מקומיות שהובלתי במכון הוא ביקורת על העשייה שלי בנגב.

מהי החברה האידיאלית בעינייך?

חברה אכפתית. פעילה בהגנה על דמוקרטיה, על זכויות אדם ועל זכויות של קהילות. חברה לא פסיבית. חברה שיש לה תשתית של הסכמות על ערכים בסיסיים. חברה פחות משוסעת ויותר אמפתית.

תוכלי לחלוק איתנו תובנה שלך מהעבודה?

משהו ממש בנאלי – אנשים דומים אחד לשני. כולנו רוצים את אותו הדבר עבור ילדינו, כולנו מדמיינים עתיד טוב באופן דומה. כן, אנחנו נולדים שווים. ועוד דבר: שיפור בתנאים חיצוניים וחינוך ראוי יכולים לשפר הזדמנויות וסיכויים. מכיוון שיש לנו מערכת חינוך כושלת לחלוטין אני ממש כועסת על מה שאני רואה בשטח, הרבה יותר מהאנשים נפגעי מערכת החינוך שאיתם אני עובדת. מקצתם די מרוצים מהמצב, ואחרים לא מאמינים שאפשר לשנות. אני כנראה עדיין מאמינה שאפשר.

ומה לא כתוב ב־CV שלך?

אוי! שלמרות הכול נשאר לא מעט מהמורשת הייקית. אני שומעת המון מוסיקה קלאסית: אופרה, שירה אמנותית, וגם ג'אז.

שננסה לתמצת במילה אחת?

כשתהיי גדולה תהיי:

חפיפניקית.

אם לא היית חוקרת חינוך היית:

אולי בכל זאת זמרת?

*ה*דיסציפלינה, ב-ה"א הידיעה:

למרות שפורמלית אני ממדע המדינה, הדיסציפלינה שיותר השפיעה עליי היא דווקא הסוציולוגיה.

המושג התיאורטי הכי מעולה:

אמפתיה, ולא חמלה.

ההוגה/החוקר הכי-הכי שווה:

ג'ון רולס, בגלגולו הראשון, עם תיאוריית הצדק.

הפינה שלך בון ליר:

הלובי העליון של הבניין ההיסטורי. צומת ממש לא פינתי – ומקום מועדף לשיחות על החוויות מהעבודה שלנו ביישובים בנגב ובכלל.

מכון ון ליר זה:

מקלט בטוח.

ורדה יקרה, תודה גדולה. זה נפלא שבכל שיחה איתך תמיד לומדים דברים חדשים.