"מדינת ישראל, על סוכניה השונים, מתחזקת מעת היווסדה "מסך בערוּת" רווי הסתרה והכחשה החוצץ בין אזרחיה היהודים של המדינה ובין נסיבות הקמתה. ההסתרה וההכחשה סופגות בימים אלה מהלומה משמעותית בדמות הסרט הדוקומנטרי המעולה של אלון שורץ, "טנטורה", העורך בירור מחודש ומעמיק של אירועי הקרב בכפר טנטורה במלחמת העצמאות, ושל פרשת תדי כץ, שעסק בחקר האירועים האלה בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת.

הסרט מביא עדויות קשות של לוחמים מגדוד 33 של חטיבת "אלכסדנרוני", הכוללות תיאורים של ביצוע פשעי מלחמה בשנת 48' כלפי תושבי הכפר טנטורה, כפר שעל הריסותיו הוקמו מושב דור וקיבוץ נחשולים. טנטורה מצטרף בכך לסרטה של מיכל וייץ משנת 2021, "קופסה כחולה". שני הסרטים מבטאים את התחדשות שיח הנכבה בישראל בקרב חוגי השמאל וביתר שאת – ובאופן שונה לגמרי – בקרב חוגי הימין (לקריאת המאמר של רפופורט ופאח'ורי).

"זכרו את 1948, זכרו את מלחמת העצמאות שלנו – והנכבה שלכם. תשאלו את המבוגרים אצלכם, את הסבים והסבתות, והם יסבירו לכם שבסוף היהודים מתעוררים ויודעים להגן על עצמם ועל רעיון המדינה היהודית", איים לאחרונה ח"כ ישראל כץ על האזרחים הערבים בישראל. הסבר לדבר שעומד מאחורי סגנון השיח הזה עוד יעסיק הרבה כותבים, אבל יש לשער שהוא קשור בין השאר לעלייה האיכותית והכמותית בנוכחותם של הערבים הפלסטינים בציבוריות הישראלית, ובמיוחד בפוליטיקה הפרלמנטרית הקואליציונית. בניגוד גמור להיגיון המחיקה של הערבים הפלסטינים שהדריך את המעשים המתוארים בסרט "טנטורה", "האופציה הערבית" נכנסה לפוליטיקה הישראלית, והימין מזהה זאת ופועל בהתאם. גם אם אין כוונה לממש את איום הנכבה כרגע, ברור שאם מותר לאיים על המיעוט הפלסטיני בסילוק פיזי, בוודאי שאפשר לסלק אותו מבחינה סימבולית מהקהילה הפוליטית.

בין ידיעה להכרה בזהות הפלסטינית

לשיח הנכבאווי המתפתח בציבורי היהודי קדמה חזרתם של האזרחים הפלסטינים לשיח הנכבה, דבר שבא לידי ביטוי בתהלוכות השיבה שמתקיימות כל שנה מאז 1998. כבר בשנת 2011 כתבו אריז' סבאע'-ח'ורי ונאדים רוחאנה כי בעשרים השנים האחרונות עיקר עיסוקם של הפלסטינים עבר משוויון זכויות לשאלות של זהות הקשורות לנכבה ולאופייה הקולוניאלי של המדינה היהודית. העיסוק הזה כולל בתוכו לא רק את העבר אלא גם את ההווה המתמשך ולכן לא יכול להסתכם בתיאור העוולות של 48'. עליו לבחון את הקשר בין העוולה להולדה, ובעיקר בין שני אלה לסוג המשטר הישראלי, שהעיקרון המארגן אותו הוא עליונות יהודית. ביתר שאת הוא צריך להוביל לבחינה אקטיבית ומעמיקה של השאלה מהי הפוליטיקה הדו לאומית שצריכה לצמוח מהכרה זו וכיצד מגיעים אליה?

חשוב להוסיף כי אל לנו להניח כי הידיעה תוביל בהכרח להכרה או שהכרה תוביל בהכרח לתיקון, בוודאי לא בקרב מרבית הרוב היהודי. יש מחלוקת פילוסופית מפורסמת בנוגע לשאלה אם הידיעה קודמת להכרה או שההכרה מכפיפה ומעצבת את הידיעה. במיוחד במקרה זה אין שום ערובה כי ידיעת הפרטים ההיסטוריים תוכל לגבור על מנגנוני התודעה הציונית שרואה בנכבה את הרע במיעוטו. תודעה זו קשורה לעמדה של כוח וקשורה כמובן גם לשלב שבו נמצא הסכסוך, ובמחוזותינו הוא עדיין פעיל מאד (אפילו אם הא־סימטריה בין הצדדים היא אדירה).

בספרו "אתחלתא – מוסר ומסורת בעידן יהודי" היטיב מיכאל מנקין לנסח את הקשר בין זהות לבין כוח ומוסר בהקשר היהודי הישראלי. בהתאם להיגיון שהוא מצביע עליו, לא הידיעה היא שבהכרח מביאה להכרה ולמוכנות לתיקון, אלא תמהיל בין ידיעה ושינוי בעמדות הכוח הוא שמאפשר התעוררות מוסרית. שינוי בעמדות הכוח תלוי בין השאר בשינוי מפת הבריתות הפוליטיות. בקצרה, כאשר לידיעת ההיסטוריה יצטרפו בריתות פוליטיות משני צדי המתרס הלאומי שישנו את חלוקת הכוח באופן שיאפשר התעוררות מוסרית בקרב הציבור שביצע את העוול, תהפוך הידיעה להכרה ויקבע אופיו של התיקון הפוליטי הנדרש.

עד אז, כפי שכתב לאחרונה גדי אלגזי, כל האזרחים היהודים אחראים לתיקון שכן: "אחריות אינה אשמה. יש לאזרחים אחריות פוליטית גם במקום שאין להם אשמה אינדיבידואלית". אבקש להוסיף כי גם לצד הפלסטיני יש אחריות להוביל לתיקון המיוחל, מתוך ההנחה כי רק סוכנות פעילה של הקורבן לתיקון העוול שנגרם לו תתרום לחיוניות הפסיכולוגית, המוסרית והפוליטית שלו.

כתב: ד"ר אמיר פאח'ורי, מנהל שותף של קבוצת המחקר "שלום מבוסס שותפות" במכון ון ליר בירושלים.