טרנספורמציה מגדרית ומאבקי נשים בסרט "ספיר"

סרטו של לירן עצמור, "ספיר", עוקב אחר ספיר ברמן במאבקה לשמור על תפקידה כשופטת בליגת העל בכדורגל במקביל למעבר המגדרי שלה, לאחר יציאתה הפומבית מהארון כאישה טרנסג'נדרית. באחת הסצנות, במהלך אימון של ספיר עם מיתר, חברה וקולגה ותיקה בשדה השיפוט, עולה לדיון הפער בין היכולת הנוכחית של ספיר לבין זו שהייתה לה לפני תחילת הטיפול ההורמונלי. מיתר שואלת: "מה חשבת, שלהיות אישה זה פשוט?". משם, במסגרת הומור חברי, נחשף רגע אינטימי ומתוח. מיתר מעידה כי היא עודנה מנסה להבין מדוע ספיר, שלדבריה נולדה פריבילגית, החליטה "פשוט לבוא ולעבור... ככה בן לילה" לצד ה"משונמך" – כלומר לצד של הנשים.

בתגובה לחברתה, ספיר לעיתים משלימה לה משפטים ולעיתים צוחקת – לא ברור אם במבוכה או בפליאה מדבריה. הטון הופך מעט רציני יותר כשמיתר ממשיכה: "האם אני כמיתר שנולדה מבטן ולידה אישה, והתמודדה עם הקשיים האלה כל החיים, ופתאום מגיעה מישהי ש... משום מקום מבחינתי, והייתה גבר כל החיים שלה ומגיעה פתאום ונוחתת לתוך התחרות שלי, האם היא לא משנה לי את כל הקרקע? [...] ובאיזשהו מקום בסופו של דבר, בי, חד-משמעית זה פגע". כשספיר שואלת כיצד, מיתר מסבירה שהיא הייתה "במסלול הבטוח לחלוטין להגיע לליגת העל", אך מרגע שספיר הגיעה ותפסה את תפקיד השופטת האישה, איגוד השופטים הרגיש שהוא מילא את מחויבותו לשוויון מגדרי.

להיות אישה במערכת גברית

זוהי למעשה הסצנה היחידה שבה אנו זוכות להצצה לנקודת המבט של אישה נוספת מתוך עולם השיפוט, על ההשפעה של ספיר עליו. לאורך הסרט אנחנו מבינות שספיר מחפשת את דרכה מחדש, כאישה, בתוך מערכת גברית מאוד. עד אותו הרגע, כל הממונים עליה והקולגות שלה הם גברים סיסג'נדרים (שאינם טרנסים), וכך, מעל שאלת הצלחתה של ספיר לעמוד במבחני הכושר של השיפוט בליגת העל מרחפת תמיד השאלה איזה מקום אותם גברים יהיו מוכנים בכלל לתת לה. בעוד ברקע, לאורך הסרט, נשמעות אמירות שונות של אוהדים, חלקן אוהדות וחלקן טרנספוביות, דווקא היחס האישי שספיר מקבלת מחבריה למקצוע נוטה להיות חיובי ומפרגן באופן מפתיע.

בהקשר הזה אפשר לראות בשיחה המתוחה עם מיתר רגע שמעלה את התהייה מי מהן ממוקמת בעמדת חולשה ביחס לשנייה. האווירה הציבורית הנוכחית סביב שאלות מסוג זה מושפעת באופן עמוק מתנועת השנאה הטרנספובית השמרנית, אשר מכוונת פעמים רבות נגד השתתפותן של נשים טרנסיות בספורט, כערעור על הנחות היסוד הליברליות. הנושא עלה לכותרות לאחרונה במקרה של המתאגרפת האולימפית אימאן חליף, שהואשמה במקביל שהיא טרנסית וגם שהיא אינטרסקס. בשני המקרים אין בסיס לטענות, אבל כמו הרבה סערות ציבוריות נקודתיות, חליף היא רק סמל שאפשר להשתמש בו כדי להמשיך לרדוף את האוכלוסייה הטרנסית באשר היא ובכל מרחב.

אם כן, אולי אפשר לראות בדבריה של מיתר תוספת אבק שרפה לאש הטרנספובית. אך בעיני זהו רגע נדיר וחשוב, שחושף דווקא את החולשה המשותפת לכל הנשים בספורט – סיסג'נדריות וטרנסיות כאחד.

חולשה זו נובעת ישירות מהניסיון להשתלב במערכת גברית. ספיר ומיתר מחפשות שתיהן את מקומן בליגת העל בכדורגל, שהיא למעשה ליגת העל לגברים. כמו בענפי ספורט רבים, החלוקה המגדרית מניחה מאליה היררכיה שלפיה גברים מתחרים בספורט רגיל ואילו נשים זוכות ל"ספורט נשים", ובמקרה הזה – ליגת העל לנשים. ההיררכיה, כמובן, אינה רק בשפה, אלא גם בחשיפה ובמשאבים. אם כן, השאיפה לשוויון הזדמנויות מגדרי בספורט צריכה להתבסס קודם כול על הדרישה לחלוקת משאבים שווה. במצב שבו נשים היו זוכות להכרה ולמשאבים דומים לאלה שמקבלים גברים בספורט, התחרות שמיתר מדברת עליה, בינה לבין ספיר, הייתה בטלה מעיקרה.

לחשוב מחדש על תחרות והוגנות

במקרה הפרטי הזה אומנם מדובר בתחרות מטפורית, שמתקיימת בגבולות המבט הגברי של האיגוד, אשר מרשה לעצמו, לטענת מיתר, להסתפק בשופטת אחת שתמלא את המשבצת של האישה. אך סוגיה זו רלוונטית גם במובן רחב יותר. מעבר לטרנספוביה שטמונה בעצם ההתייחסות להישגים של נשים טרנסיות כאל הישגים שאינם שייכים לכלל הנשים (וזאת בניגוד להישגים של נשים סיסג'נדריות, גם אם הן מגיעות מקבוצות לאומיות, אתניות וגזעיות שונות), נקודת הפתיחה ההכרחית לדיון מושכל יותר בשאלות שעולות מהשתתפותן של נשים טרנסיות בספורט היא היעדר השוויון במשאבים ובתנאים.

כמובן, אלה סוגיות חשובות. אך כפי שעלה גם במקרה של המתאגרפת חליף, הדיון כעת מתנהל על בסיס של בורות ציבורית בנוגע להשפעות של טיפולים שונים להתאמה מגדרית ושל מאפייני מין מולדים שונים על יכולות גופניות – כאשר חלק גדול מההשפעות האלה עדיין מצוי במחלוקת גם בזירה המדעית. בקצרה, אפשר לומר כי ענפים שונים ותחרויות שונות (יחידניים או קבוצתיים, למשל) צריכים לקבל מענים שונים, על הרצף שבין סטנדרטיזציה ברורה ועקבית יותר של דרישות גופניות לבין טשטוש או ביטול של ההפרדה המגדרית כליל.

אבל חשוב מכך: עבור כל הנשים ועבור כלל החברה, חלוקת משאבים שוויונית בספורט צריכה להיות דרישה התחלתית, הרבה לפני שלב ליגת העל או האולימפיאדה. ספורט הוא נכס תרבותי ששייך לכלל, והוא דורש השקעה ציבורית מקיפה כדי לאפשר לציבור הרחב להשתתף בו – ולא רק לטובים ביותר, שחלקם אף זכו למרב המשאבים מגיל צעיר. אכן, ספורט תחרותי מעלה שאלות רבות ומורכבות עבור מי ששואפות בו להוגנות, מגדרית או אחרת. אבל כפי שההתמודדות של ספיר ומיתר עם מערכת גברית שמציבה ביניהן תחרות יכולה להיות גם פתח להעמקת ההבנה והחיבור ביניהן, כך גם המאבק הרחב יותר לשוויון בספורט יכול להיות פתח להעמקת ההבנה בדבר חשיבות המאבק לשוויון בכלל.

הזדמנות לחיבור ולשותפות

כשם שהתחרות בין ספיר למיתר היא תוצר של מערכת גברית והיררכיה מגדרית, כך גם במקרים אחרים אנו נשארות תקועות בתחרות – על תשומת הלב והאהדה הציבורית ועל משאבים – בלי לשים לב לכך שהבעיה היא בכללי המשחק. במהלך השנתיים האחרונות פעלה במכון ון ליר קבוצת המחקר "פמיניזם וטרנסיות: תיאוריה ופוליטיקה", שביקשה לחשוב אחרת על כללי המשחק הללו ולבחון מחדש נקודות ממשק, חיכוך וחיבור בין התנועה הטרנסית לתנועה הפמיניסטית. מתוך הלימוד והדיונים המשותפים בקבוצה התחדד עד כמה כללי המשחק המגדריים הם השורש והעיקר של הבעיה: השליטה והבקרה הממסדית על גופינו בשירות הפריון הלאומי מכתיבה אילו טיפולים ייתקלו בשומרי סף ובחסמים ואילו יזכו לעידוד ולמימון; מוסד המשפחה מבקש לבלוע אותנו חזרה לתוכו, דרך השיבה לתפקידי המגדר והגחכה של חריגה מגדרית, פמיניסטית או להט"בית; והכלכלה הניאו-ליברלית מציבה אותנו מלכתחילה במלחמת הישרדות, שבה הצרכים והתשוקות שלנו נתפסים כמותרות במקום כתנאי לשגשוג.

כוחות שמרניים משתמשים בשפה של הוגנות מגדרית כדי לסכסך בינינו ולפרק סולידריות. ואולם אפשר גם לראות ברגע המשבר הנוכחי, כמו בשיחה הקצרה הזאת בין ספיר למיתר, הזדמנות לחיבור ולשותפות.

---

תמר בן דוד היא דוקטורנטית במחלקה לספרויות זרות באוניברסיטת בן-גוריון, רכזת אקדמית של קבוצת "פמיניזם וטרנסיות: תיאוריה ופוליטיקה" במכון ון ליר ויו"ר הוועד המנהל של פרויקט גילה להעצמה טרנסית.

סרטו של לירן עצמור "ספיר" הוקרן במכון ון ליר ביום שלישי 3.9.2024 בשעה 19:30. לאחר הקרנת הסרט התקיימה שיחה בהשתתפות במאי הסרט, ספיר ברמן ורונה ברייר-גארב.