פרופ' רות גביזון, חברתנו, כלת פרס ישראל במשפטים, הייתה עמיתת מחקר בכירה במכון ון ליר, שאותו ראתה כבית במשך עשרות שנים. פרופ' גביזון הובילה במכון תוכניות שמתמודדות עם אתגר הליברליזם בישראל ותרמה לטיפוח של מנהיגות אינטלקטואלית צעירה (ראו תוכנית מסעות דעת). לכתה הוא אבדה קשה לחברה הישראלית ולנו באופן אישי.

מכון ון ליר בירושלים, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים והאוניברסיטה העברית בירושלים ערכו לזכרה של פרופ' רות גביזון כנס בן יומיים בנושא לאומיות וליברליזם, יהדות ודמוקרטיה.

זו הזדמנות לשתף את הדברים שכתב דוד וינברגר, אחד מבוגרי תוכנית מסעות דעת, אחרי לכתה של פרופ' גביזון, אשר השאירה עליו חותם משמעותי:

את פרופ' רות גביזון היכרתי בסמינר מסעות דעת במכון ון ליר. בתום הקורס היא צלבה את שכתבתי במטלת הסיום, אך עשתה זאת במילים נוקבת וברגישות טהורה. שכנו בה זה בצד זה הלוגוס העיוני חריף המחשבה, בצד מאור פנים והקשבה לכל שאלה.

את לבטיה כלפי החיים, סוד החיים, סוד העולם – לא היכרתי. לא ידעתי את הצד הסתור, את מחשבותיה הכמוסות כלפי סוד ההוויה, אבל כידוע "החכם... ניכר במעשיו".

בכל מפגש איתה הייתה תחושה שאת/ה ניצב/ת מול מישהי גדולה מהחיים.
מישהי שלקחה את חומרי החיים וצרפה אותם באומנות.

היא כוננה חיים סוערים. מפעל חיים – הגותי. ספרותי. משפטי. אנושי.
היא הייתה חיי מחשבה מהלכים. ספר תורה חי שכל הקרב אליו חש בחומו ובאורו.

ברק עיניים דרשניות בצד נעימות הליכות והסברת פנים, מינימלית אך מבורכת.

תמיד ענתה על שאלות בטוב טעם, הסעירה את נפשות הלומדים והלומדות וליהטה את הרוח בחיבה וחן אינסופיים.

מילותיה היו בהירות וצחות. זכינו במורה בהירה, רהוטה וכל כך כנה, עם תביעה חד-משמעית להוגנות אינטלקטואלית שלא מנותקת מהחיים, אלא מסורה להם. מחשבה שקשורה לחיים עצמם.

את מה שעשתה – לימוד תורה ואהבת אדם – עשתה היטב ללא חת, ונצטרכה לא אחת למילה שבדורנו נתמעטו מבקשיה – אמת. היא הייתה אמיתית. חתרה לאמת בעיקשות וברצון. היו לה מטרות. ערכים. היא חייתה בעולם בעל משמעות, עולם שיש בו.

ובעיקר – האישה המבוגרת, עם הרעמה הלבנה, הצליחה להעיר בי, ילד קטן בטרקלינה של ממלכת המחשבה – תשוקה, תשוקה לדעת. לרוחב דעת. לידיעה. לחקירה. לבירור. וכל זאת לא מתוך שיכרון וגאווה אקדמית, אלא מתוך סקרנות בריאה, נפש מאוזנת ואהבת אמת.

מי ייתן תמורתה.

עם הצער והאבל על לכתה, הריני נמלא בהודיה על שהתהלכה בינותינו מורה גדולה, שאפשר ללמוד ממנה. מן המאורות שהשאירו כתביהם כלפידים להאיר לפני המחנה.

פרופ' רות זצ"ל. אור לנתיבתי.

הלוואי ונזכה ללמוד מדרכייך, לו יהי חלקנו עימך, ולו במידת מה.

-

אניח כאן שיר של זלדה שרות הקריאה בשיעור בדקדקנות לפני שנתיים, והוא משקף הרבה מרוחה:

לֹא אֲרַחֵף בֶּחָלָל

מְשֻׁלַּחַת רֶסֶן

פֶּן יִבְלַע עָנָן

אֶת הַפַּס הַדַּקִּיק שֶׁבְּלִבִּי

שֶׁמַּפְרִיד בֵּין טוֹב לְרָע

אֵין לִי קִיּוּם

בְּלִי הַבְּרָקִים וְהַקּוֹלוֹת

שֶׁשָּׁמַעְתִּי בְּסִינַי.

ניתן לצפות באירועים הרבים שהשתתפה בהם פרופ' רות גביזון, ביניהם – מטלטלים את הספינה?, חוק הלאום, בימת ון ליר לדיון ציבורי.