סדרת הקרנות ודיונים במכון ון ליר בירושלים, ינואר-פברואר 2025

הצפייה בסרטי הסדרה בתחילת 2025 עשויה לעורר תחושה מוזרה, שנובעת מהפער בין הכנות והישירות של הסרטים ביחס למציאות הישראלית לבין השיח הציבורי השולט מחוץ לאולם ההקרנה. היצירות כולן מתאפיינות בחקירה סקרנית ויסודית, כאשר במקביל בערוצים המסחריים וברשתות החברתיות חוגגות ההכחשה והצדקנות. אחת השאלות החשובות שהפער הזה מעלה היא: האם סרטים כאלה יכולים להיות מופקים כאן גם בעתיד?

חמש היצירות שיוצגו בסדרה "איך הגענו הנה?" – מבט תיעודי על הסכסוך הן כולן יצירות חדשות שהוקרנו לראשונה במהלך 2024. היצירות שיוקרנו במכון ון ליר בירושלים במשך כחמישה שבועות בינואר-פברואר 2025 מתעדות היבטים שונים של ההיסטוריה וההווה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הסרט הראשון בסדרה, המושל (דנאל אל-פלג), הוא ביוגרפיה אינטימית של צבי אל-פלג, ילד יהודי עני שהיגר מפולין והפך בגיל צעיר מדי לפקיד בעל כוח רב מדי, שמקצועו הוא שליטה על פלסטינים. דגל שחור (איילת הלר) משחזר את אחד מפשעי המדינה האכזריים בתולדות ישראל, הטבח בתושבי הכפר הפלסטיני כפר קאסם ב-1956. אגודות הכפרים (טל מיכאל ודוד אופק) חוזר אל פרשה נשכחת משנות השמונים, הקמת אגודות הכפרים, גופים של "משתפי פעולה" (לפי הגדרה פלסטינית) שנועדו לבנות מנהיגות אלטרנטיבית לאש"ף, פרויקט שנגמר באסון. קרוב רחוק היא סדרת דוקו-דרמה של תאגיד השידור הציבורי כאן שמתעדת את הצעדים הראשונים והמהוססים שעושים פלסטינים אזרחי ישראל (או תושבים בלבד, במקרה של הצייר הצעיר עלאא עטון ממזרח ירושלים) אל עבר מקום משלהם בחברה היהודית. הדונם של סבתא הוא קומדיה טרגית שבה ירמי שיק בלום, תל אביבי מושבע, יוצא להשיב לעצמו דונם אדמה בשטחים ובלי להתכוון הופך הוא עצמו למתנחל.

טריילר של הסרט "המושל"

מסעות אישיים ופוליטיים

לסרטים כמה תֵמות משותפות: שניים מהם, המושל והדונם של סבתא, הם מסעות אישיים ופוליטיים של יוצריהם. דנאל אל-פלג היא יוצרת קולנוע צעירה וגם נכדתו של המושל הצבאי צבי, גיבור הסרט. אל-פלג מצליחה לטוות בעדינות את הקשר בין מקצועו של הסב בתור מושל צבאי, אדם שמתפקד כדיקטטור מחוץ לביתו, לבין יחסי משפחה מעורערים וכושלים. הסרט מציג את תהליך התפכחותו הפוליטית של הסב וגם מתאר אותו לבסוף כאדם שמודע לפגמיו ומבקש בעקיפין להפגין אהבה לבני משפחתו על ידי מה שאפשר להגדיר מתן אוטונומיה רומנטית.

ירמי שיק בלום הוא לוזר תל אביבי, "כמעטניק" כדבריו. הדונם שסבתא הורישה לאביו בכפר ארטאס בשטחים שולח אותו ואת אביו, שף תל אביבי שמאס בעבודת הפרך במטבחים, למסע פתלתל בין פקידי מדינה, עורכי דין ומתנחלים מקצועיים, כדי להשיב לעצמם את הרכוש הגזול. חוקרים שמתעניינים בקולוניאליזם התיישבותי ימצאו בסרט הזה יישום הולם של התיאוריה במציאות: בלום ואביו נפלטים מהסדר התל אביבי הקפיטליסטי שבו הם כבר אינם מצליחים לשלם שכר דירה ומוצאים שלווה ורוגע בשטחים. אלא שליציאה מהסדר הקפיטליסטי אל הפסטורליה של גבעות הגדה המערבית יש מחיר, כך הסרט מראה בסופו של דבר.

מורשת הממשל הצבאי

נושא משותף נוסף של שלושה מהסרטים הוא ממשל צבאי, זה ששרר בארץ בין 1948 ל-1966 וזה ששורר בגדה המערבית מ-1967 עד ימינו. באוקטובר 1956, בזמן שצבי אל-פלג שימש מושל צבאי באזור המשולש, התרחש טבח כפר קאסם, שבו הרגו חיילי צה"ל ארבעים ושמונה אזרחים ערבים שאיחרו לחזור לביתם בשעת עוצר. איילת הלר משחזרת את אירועי אותו יום מזוויות שונות, ברשומון שבו ניצולי הטבח, היסטוריונים והמבצעים (דרך עדויותיהם המומחזות במשפט) מגוללים בלשונם את מהלך האירועים. למרות הזוויות השונות שהוא מציג הסרט אינו נשאר ניטרלי אלא מראה כיצד מנגנון הממשל הצבאי מאפשר אירועים כמו הטבח.

ממשל צבאי והשלכותיו הרעות הוא גם הרקע לסרטם של טל מיכאל ודוד אופק על אגודות הכפרים, מוסדות שהמנהל האזרחי ביקש להקים בשטחים הכבושים בתחילת שנות השמונים, כדי להתגבר על הפופולריות הגוברת של אש"ף. הסרט מתרכז בדמותו של תחסין מנצור, אחד מראשי האגודות, ולמעשה ניצוֹל פלסטיני של הפרויקט הזה. חברי האגודות הפכו עם הקמתן לא רק לגופים שנועדו לזרוע פילוג בחברה הפלסטינית בתואנה של פיתוח, אלא למיליציות של ממש, חמושות בנשק ישראלי. כאשר בוקר בהיר אחד החליטה הממשלה לבטל את הפרויקט, ראשי האגודות הופקרו לנפשם ורבים מהם נרצחו. מנצור זכה לחנינה מסוימת מבני כפרו, והוא רק הוגלה אל מעבר לכביש, יחד עם אשתו הרופאה, שהטרגדיה שלה ניכרת בין השורות.

עוצמתו של הסרט מתגלה בין היתר דרך ניגוד מפתיע: מצד אחד אנשי המודיעין שהקימו את האגודות אינם מסוגלים להפגין כל אחריות לנזק שהיו שותפים בכירים לגרימתו גם ארבעה עשורים אחר כך. הם ממשיכים לראות בפרויקט החמצה או מפעל שמישהו (לא ברור ממש מי) ביקש להכשיל ולא תהליך שנועד להיגמר באסון לשותפיהם הפלסטינים. מצד אחר נמצא תחסין מנצור, שאף על פי שכל הערכותיו לגבי הממסד הישראלי התבררו כאשליות והביאו עליו אסונות שונים ומשונים, הוא מתגלה גם כאדם משכיל בעל נפש של היסטוריון, שיכול להשקיף על מצבו מבחוץ באירוניה. מבחינה זו דמותו נשארת לא לחלוטין מפוענחת, והפגישה עם היוצרים היא הזדמנות ללמוד עוד.

מפגש בין פלסטינים לבין החברה הישראלית

מלבד הדונם של סבתא כל הסרטים עוסקים במפגש של פלסטינים עם החברה הישראלית אחרי 1948. שלא כרוב הסרטים, שעוסקים באלימות הכיבוש ובצורות שונות של שלטון צבאי, פרקי הסדרה קרוב רחוק מפגישים את הצופים עם חוויות יומיומיות של פלסטינים שחוצים גבולות בישראל, למשל הולכים ללמוד בבית ספר למשחק, עוברים ממזרח ירושלים לחיפה או קונים דירה בכרמיאל. לכאורה אלה מעברים שמתרחשים בכל חברה רב-לאומית או רב-דתית. הסרטים האחרים מזכירים שביסוד מאבקם של אזרחים פלסטינים לחצוב לעצמם מקום בחברה הישראלית מונחת אלימות מסוכנת, שאינה קרובה לשכוך ולהיעלם, ובוודאי קשה לדבר על ריפוי והחלמה של הפצעים שנגרמו בעטייה.

הצפייה בסרטי הסדרה" איך הגענו הנה?" בתחילת 2025 עשויה לעורר תחושה מוזרה, שנובעת מהפער בין הכנות והישירות של הסרטים ביחס למציאות הישראלית לבין השיח הציבורי השולט מחוץ לאולם ההקרנה. היצירות כולן מתאפיינות בחקירה סקרנית ויסודית, כאשר במקביל בערוצים המסחריים וברשתות החברתיות חוגגות ההכחשה והצדקנות. אחת השאלות החשובות שהפער הזה מעלה היא: האם סרטים כאלה יכולים להיות מופקים גם ב-2025? האם הם יתוקצבו ויזכו ללוגו של תאגיד השידור הציבורי, של ערוץ שמונה או של יס גם אחרי 7 באוקטובר? או שאולי אנו צופים בהם כיום כמו באור של כוכב שמגיע אלינו לאחר שהפסיק להתקיים?

התשובה לשאלה הזאת תתברר בחלוף הזמן (גם המושל, שאושר לבסוף לשידור, נחשב לביקורתי מדי עבור המועצה לביקורת סרטי קולנוע, שאסרה על הקרנתו לפחות עד שתסיים לדון ב"צדקת תוכנו"). כרגע אפשר לקבוע שהסרטים הללו הם אוסף של תשובות חריפות, מנומקות וביקורתיות לשאלה איך הגענו ליותר משנה של מלחמה בלתי נגמרת, ובכלל זה הרס חסר תקדים שישראל גורמת לזולתה ואגב כך לאזרחיה שלה.

לאחר ההקרנה נשוחח עם היוצרים ועם מומחיות ומומחים מהאקדמיה הישראלית על תהליך היצירה וננסה לברר בין היתר אם הסרטים הללו הם שריד לעידן שעבר, ואם הם עשויים לבשר על דבר מה מעורר תקווה ומעודד יותר. כך או כך, יצירה תיעודית מהסוג הזה היא המינימום ההכרחי שנדרש כדי להכיר את העבר הישראלי באמת ולרפא את פצעיו.

---

סדרת ההקרנות והדיונים "איך הגענו הנה?" – מבט תיעודי על הסכסוך תתקיים במכון ון ליר בחודשים ינואר-פברואר 2025, בהנחיית ד"ר אלי אושרוב.