בחירות 2022 חשפו שינויים חברתיים ארוכי שנים שהתחוללו בציבור הישראלי וחלקם מעורר דאגה בנוגע לעתידה של הדמוקרטיה בישראל. כיצד החזרה אל ההיסטוריה של האימפריות הרב־לאומיות מאפשרת להבין את המציאות הישראלית? והאם מדינת הלאום, תוצר של הסדר הפוליטי החדש שכונן בעקבות מלחמת העולם הראשונה – מאפשרת להבין כיצד תוכל להתקיים דמוקרטיזציה?

בשלושה רבי שיח במסגרת הסדרה לאן עכשיו? עתיד החברה והפוליטיקה בישראל ידונו הוגות והוגים מובילים בתחומם בשאלות אלה ובשאלות נוספות. נושא רב־השיח הראשון יהיה לקחי הבחירות: מרחיבים את הדמיון הפוליטי; שני – שותפות יהודית ערבית? בעקבות מאי 21' ונובמבר 22' ; השלישי – דת ופוליטיקה: בין שוליים למרכז.

המסגרת האימפריאלית כהזדמנות

בשנת 1907, קצת יותר מעשור לפני התפרקותה של האימפריה ההבסבורגית לאחר מלחמת העולם הראשונה – פרסם אוטו באואר את חיבורו שאלת הלאומים והסוציאל דמוקרטיה (Die Nationalitätenfrage und die österreichische Sozialdemokratie). חלק ניכר מן החיבור הוקדש לבירור היחסים המעמדיים בתוך "המדינה הרב־לאומית":

החוקה הריכוזית-האטומיסטית, שהופכת את המאבק הלאומי לכוח לבלתי נמנע, היא בלתי נסבלת מבחינתו של הפרולטריון. התביעה הראשונה למדיניות חוקתית פרולטרית במדינה הרב-לאומית היא לחוקה שלא תכריח את הלאומים להשתתף במאבק לכוח במסגרת המדינה. כל אומה זקוקה לכוח, כלומר האפשרות לאחוז בדרכה, לממש את צרכיה [...] כוחם של הלאומים לממש את צרכיהם התרבותיים חייב להיות מעוגן מבחינה חוקית, על מנת שהאוכלוסיה לא תוכרח להתחלק למפלגות לאומיות, על מנת שסכסוך בין קבוצות לאומיות לא ימנע את המאבק המעמדי.

דבריו של באואר מלמדים גם על מגבלותיה של המסגרת האימפריאלית הרב־לאומית וגם על האופקים הפוליטיים שהיא פותחת. באואר יצא בחריפות כנגד המודל הליברלי האוסטרי, שבא לידי ביטוי מובהק בחוקה האוסטרית מ־1867 ולשיטתו הוא שעמד בבסיס יחסי הכוח המטריאליים והמעמדיים שבין קבוצות לאומיות ובתוכן. לצד זאת, באואר ראה במסגרת האימפריאלית הרב־לאומית שבה לאומים שונים מתקיימים זה לצד זה במשותף את הבסיס הפוליטי להגשמת המאבק המעמדי. האוניברסליזציה של המאבק המעמדי אליבא דבאואר תתאפשר לא מתוך ביטולה של הקבוצה הלאומית, אלא באמצעות המהלך ההופכי – המדינה תספק את התנאים החומריים לכלל הקבוצות הלאומיות שבתוכה וכך יוכלו הן לממש את קיומן הקולקטיבי מבלי להזדקק למאבקי כוח על ההגמוניה במדינה.

סדר פוליטי חדש: מדינת לאום

באואר כתב את דבריו, כאמור, זמן לא רב לפני עלייתו של הסדר הפוליטי החדש לאחר מלחמת העולם הראשונה. סדר פוליטי זה גולם בעלייתן של מדינות לאום בשטחיה של האימפריה ההבסבורגית וביצירת המנדטים והרחבת השלטונות הקולוניאליים של בריטניה וצרפת אל שטחיה של האימפריה העות'מאנית. המלחמה הורידה את המסך על המסגרות האימפריאליות הרב־לאומיות ואופקי החשיבה הפוליטית שהן אפשרו. קבוצות אתניות החלו לחשוב על עצמן כמצויות במעין "חדר ההמתנה" לקראת התגשמותו של הרגע המיוחל של השגת המבנה הפוליטי הנחשק של מדינת הלאום. הסדר הפוליטי החדש נתפס כערובה להגנה על זכות ההגדרה העצמית של קבוצות לאומיות מסוימות ועל כן יש שראו בו ביטוי לדמוקרטיזציה.

אולם צמיחתן של מדינות הלאום והפיכתה של זכות ההגדרה העצמית לעיקרון היסוד של המחשבה הפוליטית לאחר מלחמת העולם הראשונה התרחשו במקביל לשני תהליכים נוספים. הראשון היה מניעת אותה הזכות בדיוק להגדרה עצמית מקבוצות לאומיות שהיו נתונות תחת שלטון קולוניאלי אירופי וקיוו שעלייה קרנה של הזכות הזו תביא לשחרורן מעול השלטונות הזרים. התהליך השני היה עלייתה של שאלת המיעוטים, שכן המסגרת הפוליטית של מדינת הלאום יצרה תשתית חדשה שבו מאזן הכוח במדינה קשור ביחסים שבין הרוב הלאומי והמיעוט.

כפי שטענה חנה ארנדט החלוקה השרירותית של מזרח אירופה למדינות לאום הפקידה בידם של עמים מסוימים שהפכו ל"עמי מדינה" את מפתחות השלטון, ואילו אחרים הפכו מאותו רגע לבעלי מעמד של "מיעוט". המעמד הזה הפך במישרין את הקבוצות הללו לנחותות יותר בהשוואה לקבוצות הרוב, שכן גם אם נהנו לכאורה מהשתייכות למסגרת פוליטית מסויימת הן נתפסו כמהוות איום על לכידותה של אותה מסגרת. זאת, מאחר והן איימו על המאפיין הבולט ביותר של הסדר הפוליטי החדש, קדימותה של האומה למדינה.

קולוניזציה, מדינת לאום וכינונם של הפלסטינים כ"מיעוט"

התגבשותו של היישוב הציוני בפלסטין – ארץ ישראל המנדטורית לאחר מלחמת העולם הראשונה ביטאה את התלכדותם של שני התהליכים שנקשרו בעלייתן של מדינות הלאום – החרגתם של העמים הנתונים לשלטון קולוניאלי מזכות ההגדרה העצמית והיווצרותם של מיעוטים. כתנועת מתיישבים הכיר השלטון המנדטורי בה ובזכותה להגדרה עצמית לאומית, לעומת זאת במסגרת הניסיון הבריטי ליצירת התנאים למימוש ההבטחות שניתנו לתנועה הציונית בהצהרת בלפור נשלל ייצוגם הלאומי של הפלסטינים במסגרת הוועד הפועל הערבי של הקונגרס הערבי־הפלסטיני. תנאים אלה אפשרו מאוחר יותר – לאחר גירושם של כ־770,000 פלסטינים ופלסטיניות ומניעת שיבתם – לכונן את "מדינת המתיישבים הליברלית" כפי שכינתה זאת שירה רובינסון.

לשורדי הנכבה הפלסטינים הוענקו זכויות אזרחיות מוגבלות תוך הפיכתם למיעוט, זכויות שהתחייבו מתוקף הלגיטימציה הבינלאומית לה זכתה מדינת הלאום היהודית החדשה. מעמד זה ביטא את הדואליות שאפיינה את הסדר הפוליטי העולמי שאחרי מלחמת העולם הראשונה – מחד גיסא האזרחים הפלסטינים השתייכו למדינת ישראל אולם מאידך גיסא נתפסו כאויביים וכגיס חמישי המאיים על המדינה. מעמד זה היה התשתית לתצורות הדיכוי השונות שהופנו כנגד אזרחיה ונתיניה (שלא זכו למעמד אזרחי) הפלסטינים של מדינת ישראל לאורך השנים. האיום החדש על זכויותיהם הדמוקרטיות הגלום בתוצאות הבחירות האחרונות הוא למעשה ביטוי למאבקי כוח נוספים בתוך חברת המתיישבים היהודית (במסגרת יחסי הכוח האתניים והמעמדיים המאפיינים אותה) ויסודותיו נעוצים באותו רגע מכונן של היווצרותה של מדינת ישראל כמדינת לאום ומדינת כל מתיישביה ולא כל אזרחיה.

האם במדינת ישראל של ימינו, עמוק עמוק בסדר הפוליטי של מדינות הלאום שכונן בעקבות מלחמת העולם הראשונה – סדר שכאמור שלל מכל וכל את המסגרות האימפריאליות הרב-לאומיות – יכולים דבריו של באואר לשמש בסיס רלוונטי לדיון? כיצד בכוחו של הזיכרון האימפריאלי לתרום לניתוח הביקורתי של הסדר הקיים? לפי באואר התנאי ההכרחי לדמוקרטיזציה הוא ניתוק בין לאומיות ומדינה, לא בצורה של נייטרליזציה של המדינה כי אם בעיגון התמיכה שלה בכלל הקבוצות הלאומיות שבתוכה. המהלך הזה, יחד עם דה-קולוניזציה, כלומר עצירת התהליך ההתיישבותי, פיצוי קורבנותיו ושיבת הפליטים, הוא בסיס הכרחי לכל ניסיון לדמוקרטיזציה במרחב של ישראל-פלסטין ותשתית לתמורה כוללת ביחסי הכוח המעמדיים שבתוכו.