בכל שנה, סביב יום כ"ט בסיוון, נתלה ברחובות מאה שערים פשקוויל בנוסח הזה: "היום הוא יום היאהרצייט של הפרופסור הקדוש רבי יעקב ישראל דיהאן זצוק"ל [...]. אדם גדול בענקים זה, אשר כבר מאז ראה את הסכנה המרחפת על שמי היהדות, כי עמדו ציונים כופרים אלה על עם ישראל לעקור את תורתו ולהשכיחו את שם ד', להשמיד את עם ישראל ולהמירו לגוי לאומי כופר ומופקר, ומצא כי העצה היחידה להצלת היהדות [...] הוא להיות אחים לצרה עם העם הערבי".

להרשמה לאירוע הקרנת הסרט דה-האן: קול מחוץ לזמן >

חרדי, אנטי-ציוני, (הומוסקסואל) ופרו-ערבי

יעקב ישראל דה האן היה סופר, משורר, משפטן, עיתונאי ומחלוצי התנועה ההומוסקסואלית בהולנד, שבה נולד למשפחה יהודית מסורתית ביום האחרון של שנת 1881. לאחר שנים של התרחקות ממסורת אבותיו חזר דה האן בסביבות שנת 1915 לקיים אורח חיים דתי, ובשנת 1919, זמן קצר לאחר כיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים, עלה לארץ כיהודי ציוני ושומר מצוות. קצת יותר מחמש שנים אחר כך, ב-30 ביוני 1924 (כ"ט בסיוון תרפ"ד), הוא נרצח ביריות כשיצא מתפילת ערבית בבית הכנסת של בית החולים שערי צדק ברחוב יפו בירושלים. הרוצח היה איש ההגנה אברהם תהומי, שנשלח למשימה בידי הנהגת היישוב היהודי הציוני בארץ ישראל (המכונה לעתים גם "היישוב החדש").

להחלטה לרצוח את דה האן ניתנו מאז טעמים רבים, אבל הסיבה הייתה אחת: דה האן חתר תחת הניסיון של היישוב הציוני לבסס הגמוניה בקרב כלל היהודים בארץ ובה בעת ליצור הגמוניה של היהודים בארץ ביחס לשאר תושביה, בעיקר הערבים הפלסטינים. חתרנותו של דה האן לבשה צורות רבות – משפטיות, פוליטיות, הגותיות ודתיות. אך מעל לכול היא לבשה את צורתו שלו: צורה של יהודי לבוש חליפה, אקסצנטרי, הומוסקסואל, שומר מצוות, נשוי לאישה נוצרייה ובעל קשרים קרובים עם הנהגת היישוב החרדי הירושלמי ועם תושבי העיר הערבים.

ב"ספר תולדות ההגנה", בפרק המגולל את פרשת הרצח, כתבו המחברים את הדברים האלה: "די-האן זמם להקים חזית מאוחדת של הישוב הישן עם הועד הפועל הערבי נגד הישוב החדש והמפעל הציוני [...] התגרותו בבני-עמו עברה כל גבול וקבלה גוון פתולוגי [...] ואמנם היה לכל פעולתו רקע פתולוגי מסוכן עד מאד [...] די האן ירא השמים והזהיר בכל תרי"ג מצוות היה נגוע בהומוסכסואליזם". הדברים הללו, לצד תמונתו המפורסמת בלבוש ערבי ולצד דברי הפשקוויל החרדי, משקפים במידה רבה את האופן שבו התקבעה דמותו של דה האן בזיכרון הציבורי בארץ (אם היא בכלל נוכחת בו): חרדי, אנטי-ציוני ופרו-ערבי. בגרסאות הציוניות מוצמד הדימוי הזה גם לנטיותיו המיניות במטרה ליצור דמות שהיא תשליל מוחלט של הגבר היהודי החדש, החילוני והחסון.

על אף שיש בדברים מידה מסוימת של אמת, הרי שבשני המקרים – הן בזה החרדי והן בזה הציוני – הם צבועים גם במידה לא פחותה של אידיאולוגיה. מעיון מעמיק, וכפי שמשתקף גם בסרטו של צבי לנזמן "קול מחוץ לזמן", עולה כי את אישיותו של דה האן, את השקפותיו ואת מעשיו קשה מאוד לקבע לכלל דימוי יחיד או הומוגני. הדברים האלה נכונים לחייו באופן כללי, והם נכונים גם לשנותיו האחרונות. במהלך חמש וחצי השנים של חייו בארץ שלח דה האן מעל ל-300 פיליטונים פרי עטו לעיתון ההולנדי הנפוץ "אלחמיין האנדלסבלאד". קריאה בדברים שכתב באותן רשימות מסייעת להתחקות אחר הדרך ההדרגתית שעבר – מתוך היכרות עם הארץ ותושביה – עד שהתרחק מתפיסת העולם הלאומית-ציונית שעימה הגיע ארצה ואימץ השקפה ביקורתית כלפי הלאומיות בכלל וכלפי המופע היהודי שלה בפרט.

גזר דינו של דה האן בארץ ישראל

דה האן עזב את הולנד בינואר 1919. בפיליטון שכתב לפני צאתו לדרך תיאר את האידיאל שביקש להגשים: "במשך אלפיים שנות גלות שמר העם היהודי על זיקה לארץ ולירושלים בעזרת הרגש והאמונה. היום אנו מתאספים 'מארבע קצוות תבל' לכבוש מחדש ובדרכי שלום את הארץ ואת ירושלים". האופן שבו דה האן מבין את הלאומיות עולה בקנה אחד עם הזרם המרכזי בציונות: ביטוי מודרני של עיקרון עתיק שבמסגרתו גם היהודים מבקשים להם "מקום תחת השמש". המימוש של העיקרון, כותב דה האן, ייעשה בדרכי שלום.

קודם לעלייתו קיווה דה האן למצוא את מקומו כחלק מהאליטה הציונית החדשה. במכתב ששלח לחיים ויצמן עם צאתו לארץ כתב: "אני מצפה לעמול למען הבניה מחדש של הארץ, העם והלשון. [...] אני מעונין בתכניות בעלות משמעות". אבל דה האן לא הרגיש בבית ביישוב היהודי הציוני, ובפרט חש זרות בקרב אנשי העלייה השנייה ותנועת הפועלים. בירושלים הוא פגש בראשי "היישוב הישן" האשכנזי הלא-ציוני והתרשם עמוקות מן הרב חיים זוננפלד. אגב כך התברר בעיניו היסוד הקולוניאליסטי של התנועה הציונית, שראשיה הגיעו ארצה על כידוני הבריטים. הוא זיהה בה ניסיון להשׂתרר על כלל היהודים בארץ אגב תביעה חסרת בסיס לדבר בשמם (הציונים, יש לזכור, לא היו אז רוב).

דה האן העמיד את עצמו לשירות החרדים הירושלמים, וכמשפטן ואיש ספר סייע בייצוגם מבחינה פוליטית ודיפלומטית. במרץ 1922 הוא השתתף במשלחת חרדית שנפגשה עם איל העיתונות הבריטי לורד נורת'קליף, שביקר אז בארץ. במאמר ב"האנדלסבלאד" תיאר דה האן את שאירע בפגישה: "המשלחת האשכנזית בקשה חופש ושויון לכל הקהילות היהודיות בפלשתינה, הכרה באגודת ישראל כשווה להסתדרות הציונית וערבויות לכך בהצהרת בלפור ובמנדט". בהמשך סיפר על שהתרחש בעקבות הפגישה: "בלילה התנפלו על ביתי. שמונה חלוצים נכנסו לגינה, בנוסח: 'תחזיק-אותי-או-שיקרה-פה-משהו'. הם צעקו שששש חזק כל כך שהשומר המרוקאי הענק של השכנים הגיע. 'ערבי, ערבי', צעקו גבורי ישראל ונסו. עדיל הספיק לראות את צלליתם. אני ישנתי לאורך המאורע. [...] כמה מאתנו קבלו מכתבי איום המאיימים שדמנו ישפך כמים, חתומים בידי 'היד השחורה' או 'הקיצוני הצעיר' ".

בד בבד עם התנגדותו לניסיון הציוני להגמוניה בקרב היהודים החל דה האן להטיל ספק גם בשאיפה הציונית להגמוניה לאומית בארץ, גם אם זו תושג "בדרכי שלום". כך כתב בפיליטון שראה אור במאי 1921, ימים ספורים לאחר תום מאורעות תרפ"א: "אנחנו מוחים גם נגד החרם הערבי. אולם רגיל וידוע שאף ערבי אינו רשאי להתגורר בתל אביב. שערבי לא יתקבל כאורח בבית מלון יהודי. [...] היהודים אינם רוצחים, אינם שודדים, אינם מציתים. כל שהם מבקשים הוא לכבוש את הארץ בדרכי שלום. אבל הערבים אינם רוצים להיות נכבשים בדרכי שלום. ומכיון שאינם יכולים להתחרות ביהודים כלכלית, הם פונים לכח הזרוע".

לאורך כל אותם חודשים המשיך דה האן לקבל איומים ברצח. בפיליטון ממאי 1923 תיאר את אחד המכתבים: "דה האן! בזאת אני מודיע לך, כי אם לא תעזוב את ארצנו לפני 24 בחדש זה, תיירה ככלב שוטה [...] גם אם יקיפו אותך שוטרים ובלשים, נשיג אותך כדי למלא את המצוה הקדושה: 'ובערת הרע מקרבך'. מכתב נבון ונדיב זה כתוב כמובן עברית, לשון תחייתנו הלאומית. [...]  נודע לנו גם שהודבקו בעיר מודעות כתובות, כי כל הנותן עבודה לערבים הוא בוגד, ויחוסל מיד".

משירים שכתב באותה תקופה עולה כי דה האן השלים עם מותו הקרב, ואולי אפילו ציפה לו. הוא המשיך בפעילותו הפוליטית, ובמרץ 1924 יזם והוביל מפגש בין הרב זוננפלד ונציגים חרדים נוספים לבין בני המשפחה ההאשמית בירדן, השריף חוסיין ובניו עלי ועבדאללה. בפתח המכתב – הכתוב עברית וערבית – שמסרו דה האן והנציגים החרדים לחוסיין הובהר כי "הסתדרות אגודת ישראל [...] לא מסרה שום יפוי כוח לשום הסתדרות אחרת לדבר בשמה או בשם עם ישראל כולו". בהמשך נכתב: "אנו מבטיחים את הוד מלכותו שהיהודים מתייחסים באהבה ואחוה אל שכניהם ותושבי הארצות בכל ארצות פזוריהם, וגם בארץ הקודש יש לנו מסורה כזו. ועל היחס הזה אנחנו חפצים לשמור גם בעתיד לעבוד שכם אחד עם כל התושבים לבנין הארץ, ישובה והפרחתה לברכה ולשלום לכל הגזעים השונים".

המפגש הזה והדברים שנאמרו בו היו במובנים רבים חתימת גזר הדין של דה האן. אברהם תהומי, האיש שלחץ על ההדק, תיאר זאת כך: "בפעם הראשונה קם יהודי ומארגן פעולה אנטי ציונית פוליטית גדולה, מנהל משא ומתן עם שונאי הישוב. השתגענו. כל ה'הגנה' רתחה. מצאנו שיש בוגדים בתוכנו". אבל מהי אותה "בגידה"? דה האן, שעלה ארצה כאידיאליסט ציוני, הגיע במהלך שנותיו בארץ לכפירה בעצם ההגדרה החדשה שהציעה הציונות לקולקטיב היהודי. כך כתב בפיליטון האחרון ששלח ל"האנדלסבלאד", עשרה ימים לפני שנרצח:

" 'יש לך התנגדות דתית לעבודה בשבת?', שואל אחד הפקידים הבכירים את אחד מחברינו היהודים הצעירים. 'לא, אדוני [...], אין לנו התנגדות דתית, אבל יש לנו התנגדות לאומית'. הלאמת השבת מתקדמת יפה. ארגוני העובדים הציוניים מארגנים כמעט בכל שבת סיורים וטיולים שמנוגדים לחוקי הדת. 'הביאו אתכם לחם, וספר תנ"ך', נכתב במודעות. התנ"ך עבר הלאמה כבר מזמן".   

במובן העמוק, ההכרעה של דה האן להתנגד באופן פעיל להלאמתה של היהדות היא שהביאה עליו את מותו.

 ---

סרטו של צבי לנזמן "דה האן: קול מחוץ לזמן" יוקרן במכון ון ליר ביום שני, 2.12.2024, בשעה 18:00. לאחר הקרנת הסרט תתקיים שיחה בהשתתפות במאי הסרט צבי לנזמן, שירה קלרה וינטר, ד"ר עידו הררי וד"ר עפרי אילני.