דמיינו עולם ללא כפירה. עולם שבו גלילאו גליליי, מרטין לותר, אמלין פנקהרסט ועוד רבים וטובים לא היו מאפשרים לעצמם להתבטא ולהפיץ את תורתם. הרי עולם כזה לא עולה על הדעת. אילולא יכולנו לשאת את עינינו אל הדמויות המרדניות והאמיצות לא היינו מי שאנחנו היום. סמלי המודרנה לכל אורך הדורות קמו לתחייה בזכות הטלת הספק במובן מאליו. משמעות הספק – כפירה במוסכמות ובאמיתות.

אם כן, מהי כפירה בעולם של פוסט-אמת? השינוי ביחס התרבותי שלנו לכפירה הוא במובן מסוים סיפורה של המודרנה. בעולם המחשבה הפרה מודרני – כפירות דתיות היו איום מתמיד ועקבי, והן ייצגו פיתוי קבוע אל הטעות הקוגניטיבית והמוסרית ואל השלכותיה הקטסטרופליות. כמו מישהו שיכחיש היום את השתנות האקלים או יבסס מדע על גזע. זו כפירה גם עובדתית וגם מוסרית.

במודרנה הפכה הספקנות היסודית והכפירה באמיתות הבסיסיות ביותר למה שעומד בבסיס החשיבה ולמה שאִפשר את צמיחת התרבויות המחולנות. התודעה המודרנית שאפה לעצב אדם אוטונומי שיפתח חשיבה עצמאית, חקירה פתוחה וכפירה במובן מאליו.

המונח כפירה בעולם המחולן הפך להיות דבר שמסמן יושרה מוסרית, אומץ, ותקווה לעתיד מתוקן. המודרנה אוהבת כופרים; חלקם הם מהחשובות והחשובים שבגיבורי התרבות שלנו. הם נהפכו לכאלו בדרך כלל דורות לאחר מופעי הכפירה שלהם. המודרנה נשאה על נס אנשים כמו אייזיק ניוטון או גלילאו גליליי, בזה לממסד הדתי שניסה להצר את צעדיהם, ונחרדה לנוכח המחשבה מה היה קורה אילו היו מצליחים להשתיק אותם. אנחנו מפארים את יצירותיהם של אמנים כמו דנטה או אוסקר ויילד, שמרדו במוסכמות התקופה, ואילו שמרנים שרדפו אותם זוכים לבוז. אנחנו מעריצים את אומץ הלב האישי והפוליטי של אנשים כמו מהאטמה גנדי, מרי וולסטונקראפט, אמלין פנקהרסט ומרטין לותר קינג, שלא נכנעו למוסכמות או לרוח התקופה ויצרו תנועות פוליטיות וחברתיות חסרות תקדים גם בדרכי פעולתן וגם במידת הצלחתן.

בתרבות המודרנית, אורתודוקסיה – כל אורתודוקסיה: דתית, פוליטית, מדעית, חברתית, אומנותית – נתפסה כדבר שצריך וחשוב לאתגר אותו. הכפירה על כן היא מצב שמעצם טבעו איננו יציב. אין כפירה מודרנית שיכלה להימשך לאורך זמן. או שהיא ניצחה והפכה לאורתודוקסיה, או שהיא נעלמה.

אך מה קורה לחברה בעולם של המאה ה-21, עולם פוסטמודרני שבו האמונות עצמן איבדו יציבות? שבו אולי אין אמונות, אין אידיאולוגיות ואין יותר פרות קדושות לשחוט? האם ניתן לקיים תרבות מודרנית בלי אפשרות הכפירה? מהם תפקידיה של הכפירה בהקשרים החדשים של חילוניות ודתיות? מה בין כפירה לנאמנות? מה משמעותה של תרבות ללא אפשרות של כפירה?

הרהורים על הכפירה כרעיון שעמד, כאמור, בשורשי המודרנה והחילון, קשורים באמונה שלנו במכון ון ליר בצורך של החברה הישראלית לחשוב על החילוניות שלה, וממילא גם על הדתיות שלה, מחדש, לעומק ועם המבט קדימה. הסדרה "הרהורי כפירה" מציעה להתבונן במגוון אפשרויות של כפירה (במסגרת דתות, אידיאולוגיות וזהויות שונות), בגבולותיהן, בכפירה שהופכת לממסד, ובעיקר באופן שבו מתפקדת הכפירה בעידן החילון היום. ההרצאות מציעות הקשרים הגותיים, אומנותיים ויצירתיים בתרבות ובהיסטוריה, ואפילו דנות בכפירה בהקשרים של תרבות היפ הופ מוזיקלית בת זמננו.

לצפייה בסדרת ההרצאות "הרהורי כפירה":

• כופרים בערבון מוגבל, פרופ' אביעד קליינברג
• הרהורי כפירה ביסודות החילוניים של המחשבה המדינית המודרנית, ד"ר מרב ג'ונס
• מודרניות כהופעתה השנייה של הכפירה, ד"ר פיני איפרגן
• הכפירה בדת היהודית-אמריקאית, הרב פרופ' אברהם יצחק (ארט) גרין
• המתקפה על הקב"ה באמנות הישראלית, ד"ר גדעון עפרת
• כופרים בדוגמטיקה החילונית: ביקורת החילון בהגות הנוצרית העכשווית, ד"ר כרמה בן יוחנן
• תשומת לב מלאה: להט הכפירה ואפשרות של אמונה בבודהיזם המערבי, ד"ר אסתר פלד
• כפירה במחשבה יהודית-גרמנית מודרנית: פרויד כמקרה מבחן, ד"ר גלעד שרביט
• ספוקן וורד על להטביות וזהות פלסטינית כאקט של כפירה, סמירה סרייה
• שאלות של כפירה, חילול הקודש, או פוסט חילוניות באמנות עכשווית, ד"ר גל ונטורה
  
• שבתאות גבולות של אמונה וכפירה, ד"ר מעוז כהנא