פיצוץ עז החריד אתמול (4 באוגוסט 2020) את ביירות, עיר הבירה של לבנון. בעת כתיבת שורות אלו, ממדי הקטסטרופה עדיין לא ידועים במלואם. אלפים נפגעו ושכונות שלמות קרסו. ראש הממשלה הלבנוני הכריז על מצב חירום ועל יום אבל לאומי.

לבנון במשבר.

אך המשבר התחיל עוד לפני הפיצוץ; הוא התחיל אף לפני הקורונה. למעשה, לבנון נמצאת במצוקה פוליטית-כלכלית כבר שנים, מצוקה שהחריפה ביתר שאת בחודשים האחרונים.

מאמר שהתפרסם בפרויקט אופק, מסביר כי "הכלכלה הלבנונית נמצאת בשפל, הלירה הלבנונית מתרסקת, והמחאות הפוליטיות שנפסקו בשל מגפת הקורונה מתחדשות בעוצמה ובקולניות. כטבעם של משברים, גם משבר זה מעורר שיח פוליטי על שינוי המצב הקיים, בפרט שינוי המבנה הפוליטי-עדתי שקיים בלבנון בעשרות השנים האחרונות".

המאמר שכתב איתי מלאך בסוף חודש יולי מתבסס על שתי סקירות של כותבים לבנוניים על המשבר הפוליטי במדינה. בעוד הכותבים הלבנוניים חוששים שהמשבר יוביל להעמקת הפיצול ולפדרליזציה של המדינה, מלאך מציע למקד את המבט דווקא במחאה החברתית. בשנה האחרונה צמחה תנועת מחאה המונית נגד השחיתות בלבנון, והיא דווקא יוצאת נגד הבדלנות העדתית, נגד החמדנות ונגד אי-הצדק במדינה. מלאך מסכם כי "המוחים מגלמים בעצם המחאה אלטרנטיבה לעדתיות: לאומיות חדשה, אזרחית, עם אג'נדות חדשות ושונות בתכלית".

ימים יגידו לאיזה כיוון תפנה לבנון, האם להתפוררות מוחלטת של המדינה או דווקא לאחדות אזרחית חדשה. לבנון ידעה ימים קשים מאוד, קשים אף מאלה. האסון שהתרחש אתמול יחריף את המצוקה הכלכלית-חברתית במדינה, אולם המתיחות הפוליטית היא גם תוצאה של החלטות ומהלכים יזומים. המשברים שידעה המדינה בחודשים האחרונים, והשיח הציבורי הנוקב, מספקים גם שביב של תקווה שלבנון תצא מחוזקת ותעלה על מסלול של החלמה. לשכנותיה ולמדינות אחרות באזור ובעולם יכול להיות, לשם שינוי, תפקיד חיובי בהקשר זה.