הערות על סרטו של אליאב לילטי

הסרט "משפט הבנקאים" עוקב אחר מאבקם של ברק כהן ופעילי "באים לבנקאים", מאבק המנסה לחשוף את מערך ההפשטה הקפיטליסטי שמנתק את הסובייקטים הפועלים מהאחריות המוסרית לפעולותיהם. כהן מחזיר את האחריות לאנשים שמסתתרים מאחורי האנונימיות של החוק. חמוש בחבר או שניים, במצלמה ובמגפון, הוא מגיע לבתי האחראים על הבנקים, רודף אחריהם בכנסים וברחובות, כאשר עיקר מאבקו הוא נגד צורות הגביה האלימות המופעלות על ידי בנקים בשל חובות.

האופן שבו ראשי הבנקים מסירים עצמם מאחריות הוא דרך מערך של הפשטה: החוב הוא עניין כלכלי גרידא, ההוצאה לפועל היא בכלל מחלקה של המדינה, ואם גובה כזו או אחר פעל באלימות או באיום, אין שום קשר בין פעולתו ובין העומדים בראש הבנק. תפקידה של רקפת רוסק עמינח, מנכ"לית בנק הפועלים בתקופה שבה צולם הסרט, הוא בסך הכל לדאוג לשגשוג הכלכלי של הבנק. הניתוק בין פעולת הגבייה מחויבת החיכוך – כלומר, הלא מופשטת – ובין האופן שבו רוסק עמינח מבצעת את תפקידה בנאמנות הוא אחד מעקרונות המערכת ושיטת העבודה שלה..

ביטול מערך ההפשטה הקפיטליסטי

לב הפעילות הפוליטית של כהן וחבריו הוא ביטול מערך ההפשטה והתיווך. מהות הפעולה הפוליטית הישירה היא החזרת האחריות לאינדיבידואל. במובן זה סרטו של לילטי מראה את האופן שבו כהן מחבר בין שני צדי השרשרת: בעל החוב האומלל נפגש הלכה למעשה עם מי שעומדת בראש הגוף הגובה. הפער בין האליטה הרמה וההדורה לבין האזרח החייב, הבזוי, מהפך על הראש את ההקשר האסתטי והאתי של הסיטואציה: כהן מבזה את הנושה ומקדש את החייב.

החזרת האחריות האישית, מעשה החילול הזה, דורשת סילוק של אמצעי התיווך – החוק והחוב – ועימות מוסרי של ראשי המערכת עם ההשלכות הקונקרטיות של מעשיהם. אותו מעשה פוליטי אישי מכתים בבושה את אלו שלכאורה אין דבר וחצי דבר בינם ובין הסבל שה"מערכת" מייצרת. זוהי פעולה המכוונת אל היחיד ומבקשת להשיב אחריות לאלו שבסך הכל "עשו את עבודתם", במקרה זה בחסות ההון. אבל הניסיון של פעילי "באים לבנקאים" להמיר את הפוליטי באחריות אישית, מבטא למעשה הזדהות ישירה עם אופיו המפריט של הקפיטליזם הגלובלי, הליברלי והבורגני.

אם אכן הקפיטליזם הוא מערך שמייצר אינדיבידואליזציה והפרטה של המרחב הציבורי, הרי שהמאבק של כהן משקף תהליך זה ופועל בתוך הלוגיקה שלו. הבנקים מטילים אחריות אישית על בעל החוב, וכהן מחזיר את התביעה לאחריות אישית ומוסרית על הליכי הגבייה לראשי הבנקים עצמם.

"באים לבנקאים" פועל באופן פרטי, אישי ואינטימי ובמובן זה עונה על אש באש, על הפרטה בעוד הפרטה. שיקוף זה מתבטא גם במושגי החירות הזהים של הבנקאים ושל הפעילים: שניהם עוסקים במושגי חירות פרטיים, המושתתים על הזכות לפרטיות, לעבודה ולקניין. כהן מוחה על שפרצו לביתו, על ששללו ממנו את הזכות לעבוד ועל שפגעו ברכוש הפרטי של בת הזוג שלו. אמנם כהן לא עושה זאת מתוך אותה עמדה של עיוורון (ניאו) ליברלי שמאפיין את המערכת הבנקאית, אך תפיסה מצומצמת זו של חירות מאפיינת לא מעט מצורות המחאה החברתיות היום.

כך או כך כהן מבין היטב שכדי לעמוד מול המערכת עליך לחקות את צעדיה, למוטט אותה דרך ההיגיון שלה עצמה. על כן צורת העולם הקפיטליסטית – החשיבות של זכות הקנין ושל החירות הפרטית – היא האובייקט האמיתי בסרטו של לילטי, והשאלות שהסרט מעמיד בסופו נוגעות למגבלות שלו: לא רק שאלות הנוגעות לפוטנציאל של ההתנגדות של כהן וחבריו להפוך לתנועה פוליטית, אלא גם לפניה הנבוכות של רוסק עמינח, שבאמת לא מבינה, כפי שאומר עורך הדין אסף דרעי בסרט, מה לא בסדר.

אך הביטוי המובהק ביותר של צורת העולם מתגלה בבחירות האסתטיות והנרטיביות של לילטי. התנאים החברתיים, תנועתה של ההיסטוריה, קווי הגבול של החברה, כל אלו מתבטאים יותר מכל לא בתכנים של היצירה התרבותית אלא דווקא בצורתה. כך למשל הבחירה של לילטי לתאר את המאבק דרך "תעודות זהות אקטיביסטיות" ומתוך התמקדות בדמותו של כהן ובסיפור האישי שלו מעמידה במרכז הסיפור את הסובייקט הפרטי. אין זו בחירה מקרית כמובן: זהו אכן מאבק של מספר אנשים בודדים. ועדיין הבחירה הזו להתמקד בנרטיב של האדם הפרטי – על מגבלותיה הפוליטיות - מאפיינת כמעט את כל צורות הבדיון והתיעוד היום.

צילו של ההמון

האופי המופרט של המאבק של "באים לבנקאים" קשור לאופי המפריט של הקפיטליזם ומתבטא באמצעים אמנותיים המעמידים במרכז את הסיפור האישי, את אותו פרט. הסיומת של סרטו של לילטי מראה את גיבורי המאבק: ברק כהן, יגאל רמבם, איליאן מרשק, משה מנקין וערן ורד – כשהם פוסעים לכיוון המצלמה, פניהם חשופות וגאות. טקס ההכתרה הזה מותיר את שאלת העתיד פתוחה לרווחה אך גם מציג כל אחד מהם כשהוא צועד לבדו.

עם זאת ברגע אחד בסרט המבנה הנרטיבי והאסתטי הזה משתנה. לאחר ההופעה של רוסק עמינח בבית המשפט, כשהיא תובעת אדם מבוגר בשם אמנון אשר מחה נגדה (בניגוד לגיבורי הסרט, לאמנון אין תעודת זהות אקטיביסטית), מתרחש אירוע של התפרצות אנרגטית. רוסק עמינח מבקשת לצאת מהחניון, ומספר פעילים – עשרה, אולי עשרים – חוסם את דרכה. הם צועקים "גנבת, גנבת" לכיוון הרכב, נשכבים על הרצפה ומונעים את יציאתה. ברקע ניתן לשמוע את אותו אמנון קורא "אמנון רוצה לחיות, אמנון רוצה לחיות". הרגע הזה לא רק קורע לב ומעורר השראה אלא גם מגלם בתוכו דמיון פוליטי אחר – דווקא דרך מה שלא יכול, עדיין או כבר לא, להתקיים בו.

בתגובה לחסימת הרכב מתקשר אחד מעוזריה של רוסק עמינח למשטרה ואומר למרכזנית שעונה לו כי חוסמים את דרכם, מאיימים עליהם ומכים את הרכב שלהם באלימות (אין שום מכות או איומים בקטעים שצילם לילטי). בהמשך לכך הוא אף מפליג ואומר כי הפעילים "רוצים לחטוף אותם". "מה מנסים?" שואלת השוטרת, בקול רגוע למדי, והעוזר עונה: "להרביץ לנו, להתעלל בנו”. "מאיזו סיבה הם עושים את זה"? שואלת השוטרת, והתשובה מגיעה: "הם ונדליסטים". "כמה אנשים יש שם"? נשאלת השאלה בטון רגוע. בתגובה עונה העוזר: "חמישים. לא, מאה חמישים. בואי, אם לא תשלחו עכשיו דחוף לפה יס"מניקים דחוף, בהול, זה יגמר רע". "אתה באמת רואה מאה חמישים איש"? "אני באמת רואה".

הדיאלוג הקצר הזה, המתנהל על רקע הצעקות של הפעילים הספורים, חורג מהמבנה הנרטיבי של הסרט ומהדמויות המרכזיות בו. הוא גם חושף לרגע את החרדות של הסדר הליברלי־קפיטליסטי.

כדי לעורר את התגובה של השוטרת העוזר של רקפת רוסק עמינח מעלה באוב את דמותו של ההמון הזועם. השוטרת כמובן לא מאמינה כי אכן זהו אירוע של התפרעות המונית. ההמון מופיע כאן כנקודת הקצה של הדמוקרטיה כשד שיש להדחיק אך גם להפיץ כדי להגן עליה. הוא מופיע בצורה של אנרגיה פוליטית דחופה החורגת מהסיפור האישי, מתעודת הזהות הפרטית, מההליכה הבודדה והמזהרת. ממעמקי תת המודע החברתי הוא מפציע, כצורה של איום שלעולם יש לבצע כנגדו דה-לגיטימציה ודמוניזציה. ונדליסטים וחוטפים. אם כן הדבר שרגע זה מאפשר לדמיין הוא הדבר שהוא מנסה לשלול: הופעתו המאורגנת של המון, לא כצורה של אלימות ונדליסטית אלא בצורה קונסטרוקטיבית.

בסרטו של לילטי הפעולה המאורגנת והקולקטיבית, ואפשרות הטרנספורמציה המגולמת בה, מופיעה ברגע שבו הצורה של הסרט נפרמת: הפוטנציאל שלה מופיע דווקא מפני שהיא לא יכולה להיתרגם לתוך הצורה הקולנועית ומופיעה כחריגה ממנה, כשלילה שלה, כחלום הבלהות המדומיין והבדוי של עוזר מנכלי"ת הבנק. בעשרה אנשים צועקים, נטולי כוח, אולי עשרים, הוא מפיח את העוצמה של מאה וחמישים איש ואולי אף יותר. בלב המחאה הבודדה של ברק כהן ובלב הצורה המבודדת של הסרט התיעודי מופיע צילו של ההמון, החלום של צבא העם. לא ונדליזם כי אם האפשרות הטרנספורמציה של המרחב החברתי. זהו אולי הדימוי שבו עלינו לאחוז – זה אשר צילו מופיע בסרט.

איש עם מגפון

ראיתי את ברק כהן לראשונה לפני כמה שנים ברחובות תל אביב. הוקסמתי לא רק מהברק של האדם ומהכריזמה שלו ולא רק מהעומק האינטלקטואלי והתיאולוגי שלו, אלא יותר מכך – כמו רבים אחרים – גם מהאומץ נטול הפשרות שלו. במובנים רבים גם הוקסמתי מהפרויקט הפוליטי שלו ואף האמנתי בהיתכנות שלו להפוך לפרויקט שמאל רחב, סוחף והמוני. ואף שהמאבקים של ברק כהן נחלו הצלחה ברובם, עם השנים התחוור לי חוסר היכולת שלהם להתגבש לכדי תנועה שתשנה את דרכי השלטון בארץ ותביא לדמוקרטיזציה של המרחב שלנו.

הצפייה בסרט של לילטי לא מעמעמת כהוא זה את שני הרשמים הללו: זהו סיפור מדהים על קבוצת אנשים הרואיים. דמותו נטולת החת ורבת החן של כהן מעוררת את אותה ההשראה, והאופן שבו הסיפור פורש את העוולות של הבנקים את אותו הכעס. אך מושגי החירות שהסרט מנסח גם הם, בסופו של דבר, אינדיבידואליים, פרטיים, בודדים. אם כן מה נותר? אצלי לפחות הדימוי שנותר הוא המגדלור. בודד, מזהיר, מאיר את החשכה ומנכיח אותה, גם אם הדרך – דרכה של הספינה, של המדינה – עדיין לא ידועה.

כותב המאמר הוא ד"ר יואב רונאל, חוקר ספרות עברית ומרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית בבצלאל. מחקריו עוסקים בהצטלבות של מחשבה תיאורטית עם טקסטים ותוצרים תרבותיים בתוך הקשרים פוליטיים והיסטוריים, מתוך דגש על הרלבנטיות הקונקרטית של התיאוריה במפגש עם החיים והיצירה.

אליאב לילטי, במאי הסרט, השתתף בחממת הקולנוע לפיתוח יצירה תיעודית של מכון ון ליר בשנת 2020. הסרט "משפט הבנקאים" זמין לצפייה בדיגיטל של "כאן 11".