המעפילים הפלסטינים

באספת האבלים שנערכה ביום השלושים לפטירתו של הסופר והמסאי יהושע רדלר־פלדמן, הלא הוא ר' בנימין, סיפר עורך הדין הפלסטיני פריד וג'די טברי על בקשה שקיבל ר' בנימין מתושב נצרת לסייע למורה ערבי ולאביו שנאסרו על ידי כוחות הביטחון הישראליים בעקבות העובדה שאירחו בביתם "מסתנן", כהגדרת הממשל הצבאי. ר' בנימין, שלאורך שנות החמישים יצא בחריפות כנגד הקטגוריה "מסתננים" ותיאר את הפליטים הפלסטינים שניסו לשוב לאדמותיהם על אף ההגבלות המשפטיות והאלימות שהופעלה כנגדם כ"מעפילים", היה אז כבר בן 71 והתגורר בירושלים ועם זאת יצא מיד לנצרת לפגוש את המושל הצבאי. המושל הפנה אותו אל הרמטכ"ל יגאל ידין, ששהה באותה העת בבאר שבע. ביום המחרת יצא ר' בנימין לפגוש את ידין ובסופו של דבר הצליח להוביל לשחרורם של האב והבן. 

בזמן הסיפור הזה היה ר' בנימין עורכו של "נר", כתב עת שהיה במה מרכזית לקולות שתבעו להשיב את הפליטים הפלסטינים שגורשו וששיבתם לאדמותיהם נמנעה לאחר המלחמה, ועם זאת נחשב כדמות מרכזית בעלת דומיננטיות בלתי מבוטלת בתנועה הציונית – פקיד לשעבר במשרד הארץ-ישראלי, אדם בעל שם במעגלי הספרות העברית החדשה והפובליציסטיקה הציונית‏‏‏־דתית והחרדית הלא־ציונית, ועל כן קשה היה לפטור את ביקורתו כלאחר יד כיוצאת מפי דמות שולית וחסרת חשיבות. המתח הזה עולה במישרין מן המכתב ששלח לו אז ידין. במכתב טען ידין שעל אף גילו הצעיר היכרותו עם כתיבתו הפובליציסטית של ר' בנימין גרמה לו "תמיד שאכבד את 'ר' בנימין' שלא הכרתיו אישית". עם זאת, הוא המשיך "הרי אישית התנגדתי באופן הנמרץ ביותר להשקפותיך ביחס לבעיה הערבית [...] לא מוצאת בעיני רמיזתך ל'ימי בווין' [ביחס לאלימות הממשל הצבאי] [...] והרמיזה רוצה לערער את כל היסוד המוסרי לפעולת צ.ה.ל במלחמתו לשמירת הגבולות של המדינה, והיושבים בה" (מכתב מיגאל ידין אל ר' בנימין, 6.2.1951, מכון גנזים 99). 

ידין זיהה את ההמשכיות בין פעילותו הפוליטית הביקורתית של ר' בנימין כאופוזיציונר בתוך התנועה הציונית בשלהי התקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט הבריטי לבין תביעתו להשבת הפליטים. עוד בהיותו פקיד המשרד הארץ-ישראלי, כלומר שותף פעיל לפעילות הקולוניזציה הציונית, ר' בנימין ואחרים, רובם ספרדים בני הארץ, חלקו בגלוי על  מכלול התפיסות והפרקטיקות שהנחה את הנהגת התנועה בפעילות ההתיישבות הקולוניאלית שלה בפלסטין־ארץ ישראל, בין השאר שאיפה ליצירה בדלנית של מרחב יהודי־לאומי, משק עבודה מטוהרים (מה שזכה לכינוי "כיבוש הקרקע" ו"כיבוש העבודה"), אידיאל לאומי חד־לשוני ותרבות לאומית 'אורגנית' ו'טהורה'.

כנגד השיטה הזו ביקש ר' בנימין להציב את ההשתייכות היהודית הקולקטיבית של תורה ומצוות ואת ותפיסתן הרעיונית של הקהילות היהודית המסורתיות בארץ ישראל בנוגע לקיום היהודי ולמקומות הקדושים בה כאבן פינה לקיום יהודי פוליטי שונה בשטחי פלסטין־ארץ ישראל, חלק ממארג יהודי־ערבי משותף. לדידו התורה והמצוות הן מוקד השתייכות פוליטי אלטרנטיבי למגמות החילוניות של השתייכות קולקטיבית יהודית המושתתת על גזע ועל "ערכי דם וארץ", השתייכות שבמהותה מובילה לתביעה לריבונות פוליטית־לאומית יהודית טהורה שתדחה מעליה את עצם האפשרות של קיום דו־לאומי. 

הדמיון הפוליטי האחר של "ארץ ישראל"

בתקופה המנדטורית העניק השלטון הקולוניאלי הבריטי חסות לתנועה הציונית וערב למימוש שאיפתה לבניית בית לאומי בפלסטין המנדטורית, תוך דחייתן של השאיפות הלאומיות הפלסטיניות. במסגרת פועלו בתנועות הדו-לאומיות השונות – ברית שלום, קדמה-מזרחה, הליגה להתקרבות ושיתוף יהודי-ערבי ואיחוד, תקף ר' בנימין בחריפות את הברית הציונית־קולוניאלית. כבר בשנות העשרים היה ר' בנימין ער לתנועה האנטי־קולוניאלית העולמית ההולכת וגוברת, לאופן שבו נתפסה הצהרת בלפור בתודעה הפלסטינית ולהשפעתן של ההתקוממויות האנטי־קולוניאליות בסוריה ובריף במרוקו על השיח הפלסטיני.

לאור מגמות אלה המגמות הקולוניאליות של התנועה הציונית נעשו יותר ויותר ברורות. כנגד השתלבותה של התנועה הציונית במערך הקולוניאלי הציע ר' בנימין, בעקבות עורכה המוסלמי־הודי של המהדורה האנגלית של העיתון פלסטין, מחמד רושן אח'טר, השתלבות הופכית בתוך קיום ערבי רחב שישתרע "מבצרה ועד יפו". השתלבות כזו תידרש להסכמה חדשה – לא להצהרת בלפור מאת הכובשים הזרים של הארץ אלא להסכמה מאת ילידי הארץ. ההתפזרות על פני המרחב הערבי הגדול גם תאפשר הגירה יהודית המונית אל המרחב המזרח תיכוני. 

חזון זה צמח בד בבד עם הערכה תיאולוגית-פוליטית אחרת של ר' בנימין בדבר היחסים בין "גלות" ו"ארץ ישראל". לשיטתו של ר' בנימין הקיום במעגלים האזוריים הפלסטיניים הוא ביטוי לקיום הרואה בארץ ישראל את מרכזו, ושמעמדו התיאולוגי שונה מהותית מקיום במרחבים גיאוגרפיים מרוחקים. טענה זו הייתה גם יסוד פעילותו בשנות מלחמת העולם השנייה בתנועת אל־דמי, שיצאה כנגד מדיניות היישוב בתקופת השואה שאיחרה לזהות את סימני ההשמדה השיטתית ויצרה תלות חדה ביותר בין שאלת ההצלה לשאלת הריבונות, ובסופו של דבר הכפיפה את מאמצי ההצלה למימוש השאיפות הריבוניות היהודיות בפלסטין המנדטורית. ר' בנימין עצמו התריע על התרחשותו של "רצח קולקטיבי" ארבעה חודשים לפני שהנהגת היישוב הוציאה הודעה רשמית על כך שהיא מודעת לכך שמתרחשת השמדה באירופה.

שיבה והאופק הדו־לאומי

בשנות הארבעים היה ר' בנימין ידיד קרוב של אנשי כפר עציון. כמוהו, היו חברות וחברי קבוצת אברהם שהקימה את כפר עציון, גליצאים שומרי תורה ומצוות. ר' בנימין היה מבקר לעיתים קרובות בבית המרגוע נווה עובדיה שבקיבוץ. עם פינוים של ילדי כפר עציון בטבת תש"ח, כחצי שנה לפני נפילת הקיבוץ, הם הובאו לביתם של ר' בנימין ודבורה רדלר־פלדמן בבית המעלות בירושלים. חוויה שתוארה על ידם מאוחר יותר כמובלעת של הוויית יום יום בתוך מוראות המלחמה. אך גם הטבח בכפר עציון לא נתפס בעיניו של ר' בנימין כמנותק ממדיניות ריקונה של הארץ שהובילו המוסדות הציוניים – "את חורבן כפר עציון [...] מזכירים, אך את טבח דיר־יאסין, שקדם לכל אלה, ושבמידה ידועה גם גרם להם [...] משתיקים ולא מזכירים" (ר' בנימין, 'נקודות', נר ג). טבח דיר־יאסין, הוא טען, לא היה אירוע בודד ומובחן, שנעשה על ידי ארגוני הפורשים, אלא חלק ממדיניות שיטתית כוללת שאותה הוא כינה "דיר יאסיניזם". תפיסה זו היא שעמדה בבסיס הביקורת שמתח על השיח הישראלי ששרטט את הפלסטינים השבים לבתיהם כ"מסתננים", ובהצגתו אותם כ"מעפילים". 

בעיני ר' בנימין היו ילדי כפר עציון והמורה הנצרתי חלק מתמונת עולם אחת. היציאה כנגד מדיניות מניעת שיבתם של הפליטים הייתה חלק מן התביעה שלא להעמיד את הקיום היהודי בפלסטין־ארץ ישראל על אדנים קולוניאליים. נדמה שבימים אלה שבהם נחשפים האדנים הרעועים ממילא של המשטר הדמוקרטי ליהודים בישראל הופכת ביקורתו של ר' בנימין לרלוונטית יותר ויותר בניסיונה להתוות קווים לקיום יהודי קולקטיבי בארץ שאיננו קיום קולוניאלי. במילותיו של ראיף זריק, ביקורתו של ר' בנימין מאפשרת ליהודי המרחב להצליח לדמיין את העתיד שבו הם עורכים את הניתוח המוציא את הבשר הלאומי מתוך השלד הקולוניאלי.

ביום שני, 18.9.23, התקיים ערב דיון לכבוד צאת הספר "קדמה מזרחה: ר' בנימין, דו-לאומיות וציונות-שכנגד" (מרכז זלמן שזר, 2023) במעמדו של ד"ר אבי־רם צורף, מחבר הספר, יחד עם חוקרים וחוקרות נוספים.