סולידריות היא מושג מבלבל. מצד אחד נדמה שאין צורך להסביר אותו; כאשר סולידריות מופיעה היא ברורה, מוחצנת ופומבית. מצד שני סולידריות מעלה סדרה של שאלות: האם סולידריות היא רגש או פעולה? מהי קבוצת הייחוס שלה – הקהילה? המדינה? המשפחה? איך נוצרת סולידריות – האם מכוח הפעולה לטובת האחר, או שמא הפעולה עצמה היא תולדה של רגש קולקטיבי? ניסיון לענות על שאלות אלו מעלה תמונה מורכבת הרבה יותר מהשימוש הרווח במילה "סולידריות" בחיי היומיום. 

משמעויות הסולידריות בחברה

המושג עצמו נטבע במאה התשע-עשרה משורש לטיני המתייחס לסוג מסוים של ערבות בין אזרחים. הוא קיבל משמעות פוליטית בהתארגנויות עובדים כנגד מעסיקים בעיקר בשאלות של כיסוי ביטוחי לתאונות עבודה ובמדיניות הרווחה של ביסמרק בגרמניה בשליש האחרון של המאה התשע-עשרה. בו בזמן התעורר העניין בסולידריות כמושג במדעי החברה.

השאלה המרכזית היא: מה מחבר אותנו? מה יוצר חברה? האם זהו שיתוף אינטרסים תועלתני, חד ומחושב בין פרטים, או – כפי שהציע הסוציולוג אמיל דורקהיים – תחושת שייכות קולקטיבית שמשרטטת את המעגל החברתי? לתחושה זו קרא דורקהיים "סולידריות קדם-חוזית" וטען למעשה שלפני שפרטים חותמים ביניהם על חוזים ויוצרים חוקות ותקנות להתנהגות חברתית, הם צריכים לזהות זה את זה כשייכים לאותו קולקטיב. פעולה זו של זהות היא לדידו סולידריות.

לא פלא שהמושג הזה צומח אל מול החברה המודרנית, האינדיווידואליסטית והחומרנית. יש הטוענים כי סולידריות היא הדבק בין פרטים שיוצרים קולקטיב מסוים, דבק שבימים כתיקונם הוא בלתי נראה אך בזמני משבר הוא אולי המופע החברתי הבולט ביותר. סולידריות היא מנוע חברתי רב עוצמה. בשם הסולידריות פרטים מוכנים לשלם מחיר גבוה ולהקריב הרבה מזמנם, מרצם, כספם, יכולתם וגופם.

בגילומה המוסדי סולידריות מופיעה למשל בחוקים והסדרים שיוצרים ערבות כללית, ובהם תשלום מיסים, ביטוחי בריאות, חינוך וגיוס לצבא. בגילומה הלא פורמלי, כלומר לא מכורח צו או חוק, הסולידריות מתגלית במלוא עוזה כביטוי לפעולות שמכוונות קודם כול לטובת הציבור. איזה ציבור? כזה שהאדם הנוקט פעולה סולידרית רואה את עצמו שייך לו – קבוצת הלאום, קבוצה אתנית, האנושות או כל קבוצת זהות אחרת.

מדוע אמון חשוב לשימור הסולידריות?

הסולידריות היא רבת כוח. בשיאה היא מסוגלת לשנות סדרים חברתיים, פוליטיים וכלכליים שבימים רגילים היו משתנים בקצב איטי הרבה יותר. בשעות משבר היא מתגברת במיוחד, ומידת ההקרבה שהיא מסוגלת אז לגייס מהציבור גבוהה יותר מאשר בזמנים רגילים. אך מהי מידתה של הקרבה קולקטיבית זו מבחינת הזמן והמרחב החברתי? כלומר, כמה זמן אפשר לדרוש – בשם הסולידריות – את אותה מידת הקרבה? מהם גבולות הסולידריות, את מי היא מכילה ואת מי היא מדירה? עד כמה קשיחים גבולות הסולידריות "בינינו" ל"בינם"? 

כיוון אחד למענה על שאלות אלה הוא פנייה למושג האמון. סולידריות יוצרת אמון בין חלקים בחברה שייתכן שהיו חשדנים ואפילו אנטגוניסטיים זה כלפי זה קודם לכן, ובמובן הזה יש לה לא פעם השפעה חיובית ביצירת אותו דבק חברתי של לכידות. אך אמון הוא גם גורם חשוב בשימורה של סולידריות, אמון בכך שההקרבה היא במידה רבה שווה ושקופה ושלא מעורבים בה אינטרסים זרים מלבד ההשתתפות בפעולה הסולידרית לטובת הכלל.

חִשבו למשל על הגל הראשון של מגפת הקורונה, התקופה שבה לא היה חיסון וההתמודדות האפשרית היחידה הייתה סגר. ההקרבה שנדרשה אז הייתה עצומה והמגבלות על התקהלות היו מחמירות במיוחד. אך הציבור הישראלי נענה להן בתחילה. תפיסה של סולידריות, של כולנו ביחד בתוך מצב הביש הזה, יצרה את המוכנות להקרבה שנבעה בעיקר מאמון. אך אמון זה נסדק ברגע שהתברר שההקרבה אינה שווה: התברר כי הנשיא, ראש הממשלה, יושב ראש הכנסת ועוד אישים הפרו את הצווים וערכו את ליל הסדר בנוכחות פיזית של בני משפחה, ומסגרות החינוך לא נסגרו עבור כל קבוצות האוכלוסייה. מרגע שאמון זה נסדק והחל להתערער, הסולידריות עצמה התפוררה, עד כדי כך שאוכלוסיות מסוימות החלו להביע אי-אמון וחשד מוחלט במקבלי ההחלטות. 

הקשר בין אמון לסולידריות הוא אפוא מרכזי. סולידריות נבנית מאמון ויוצרת אותו בתורה. אך גם כאן אנחנו נדרשים ל"סוציולוגיזציה של האמון" – האמון מתחלק בצורה דיפרנציאלית בין קבוצות חברתיות שונות. היום, בזמנים המחרידים של מלחמת אוקטובר 2023, נדמה שאמון הציבור אינו נתון למומחים או להנהגה הפוליטית אלא הוא מכוון בצורה אופקית יותר כלפי "ביחדנס" (כדברי יהונתן גפן ז"ל) ישראלי שהוא בעיקרו, יש לציין, יהודי. גם אמון אופקי כזה הוא פריך ובעל פוטנציאל התפוגגות גבוה. מרגע שייסדק וייקרע והציבור יישסע שוב למחנות ולפלגים, גם הסולידריות כמשאב רב עוצמה תימוג. 

אולי אפשר לנסח זאת כחוק כלכלי: כדי שסולידריות תתמיד, עוצמת ההזדהות והאמון בין חברי הקהילה צריכה להיות גדולה מהמחיר שהם מסמנים להקרבה מצידם. ברגע שעוצמה זו פוחתת, מחיר ההקרבה עולה ואנשים מוכנים פחות לשלמו. מהי הדינמיקה שמובילה לכך? כדי לענות על כך נדרש ניתוח אמפירי של מקרים ספציפיים, אך הכלל הוא ברור: סולידריות היא משאב מתכלה. 

המלצות קריאה: המאמר דגם של סולידריות; הפרויקט האם סולידריות תורמת לבריאות?

המלצות צפייה: ערבי העיון "עניי עירך קודמים"? סולידריות מקומית, אזורית ועולמית; בין סולידריות וזכויות אדם במגפת הקורונה.