"אנחנו חיים בתקופה צבעונית. זו אינה שעתם של הכבלים השקופים, שממילא יש להודות שכבר התרופפו. העולם לכאורה נפתח בהדרגה אל אפשרויות נוספות. אלא שבהתרופפות, כמו בכל מאחז קסמים, נדרשת תנועה זעירה לא נכונה, והקשר מתהדק במקום להשתחרר. כי זה המלכוד: אנחנו לכאורה מקבלים את כל צורות החיים. אבל אם במקרה נורמלת מחייך האלטרנטיביים אל הכביש הראשי, המשמעות היחידה היא שניצלת. והאמת היא שיש צדק מסוים בקביעה הזאת."

מילים האלו נלקחו מהמסה "מסה כפוית טובה על גברים יפנים", מאת התסריטאית והמסאית זוהר דובינצ'ק, שזכתה בפרס ון ליר לכתיבה מסאית 2022. הנושא של התחרות היה "חיים עם סתירות פנימיות", ומלבד המסה הזוכה, שלוש מסות זכו בציון לשבח: "שירה על קו הקץ" של דניאל בהר; "האוטונומיה של אבא" של מיכל שוורץ; "מונולוג עם דיאלוגים" של טלי אשר. כולן זמינות לקריאה בכתב העת "הזמן הזה".

שנת 2022 הייתה שנתו הראשונה של פרס ון ליר לכתיבה מסאית, פרס שמטרתו לעודד כתיבה מסאית יצירתית שפורצת גבולות דיסציפלינריים; כתיבה שבכוחה להצית את הדמיון ולעורר את התודעה ומתוך כך לשפוך אור חדש על מצבי קיום, על דמויות ועל אפשרויות חיים, ולהציע להם משמעות. המסה הזוכה בפרס והמסות הזוכות בציון לשבח פורסמו בכתב העת "הזמן הזה". למחבר או למחברת הזוכה בתחרות הוענק גם פרס בסך 10,000 ₪.

קול קורא לשנת 2023: "פה זה לא אירופה"

כעת נפתחת הגשת המועמדות לפרס ון ליר לכתיבה מסאית לשנת 2023, באותם התנאים. והשנה נושא התחרות הוא "פה זה לא אירופה". הביטוי "פה זה לא אירופה" משקף למראית עין קונצנזוס, אולי הקונצנזוס היחיד שמתקיים כאן ביחס למרחב שבו אנו חיים; ביחס לבית. ובכל זאת, קונצנזוס לכאורה. הוא מבטא הסכמה על מה שהוא אינו ("לא אירופה"), אך בשעה שמפעילים את בלוטות הדמיון – המרחבי, החברתי, החווייתי, התרבותי, האמוני, הפוליטי – של השייכות ושל הזרות בקשר ל"פה", בקשר ל"אירופה" בקשר ליחס ביניהם, נחשפות אי-ההסכמות.

מה הוא הדמיון המפעיל את אי-ההסכמות הללו? האם אפשר לדמיין בית משותף, בשעה שדומה שלא נאים השכנים בעיני אף אחד? האם אפשר לדמיין בסיס למרחבים משותפים ליושבי הארץ, לשתף בחוויות יומיומיות שמעוגנות בעושר המגוון האנושי שבה, ואולי אפילו מתענגות עליו ומופרות ממנו? נושא התחרות הוא הזמנה לחשוב על מרחבי השייכות שלנו.

כמה מילים על "מסה ויצירה"

בטקס הענקת הפרס שהתקיים בפברואר 2022 דיברה כלת פרס ספיר, פרופסור מיכל בן־נפתלי, על מסה ויצירה. בין השאר אמרה כי:

"הדחיפות למסה כיום נובעת מתכונותיה המובחנות, תכונות שבעטיין היא תובעת לעצמה להיות במובן מסוים הז'אנר של התקופה ולהעניק לכותבים בה תנועה-כנגד העייפות, מעין 'ויטה נובה', חיים חדשים באמצעות פרקטיקה חדשה-ישנה של כתיבה.

הקוד המגדיר את המסה – בכל פעם מחדש על ידי כותב או כותבת אחרים – אינו חמור ואינו אחיד, באשר הוא מושתת על מצע חוויתי מבוזר המערער על מעמדה כז'אנר שאמור לציית לחוקי משחק רטוריים מסוימים.

באופן פרדוקסלי, דווקא המיקוד המסאי בַּעצמי, המבקש למחוק את הבלתי-נחוץ ואת הלא-מהותי, כרוך בהזרה ובדרמתיזציה עצמית, במעין 'תיאטרון אני' החורג מהאגו השגור.

מושא הידיעה של המסה אינו האני שקדם לכתיבה – אפילו כשמדובר באותו אדם. מושא הידיעה, עוד מאז מונטין, הוא הסובייקט הכותב, כלומר זה שנוצר בתהליך הקומפוזיציה עצמה.

לא זו בלבד שהסובייקט המסאי הנכתב הוא מפוצל ומרובה-פנים, הסובייקט המסאי הוא גם קורא-ידיד, מי שמבקש ללא לאות להרחיב את ניסיונו-שלו..."