נדמה כי ההיסטוריה של תחנת קול ישראל בערבית, או "בית השידור הישראלי", כפי שכונתה בערבית, מעולם לא סופרה במלואה. גם המעט שנכתב ופורסם על אודות התחנה הציג תמונה מצומצמת  המסכמת את כל פעילותה כמכשיר של תעמולה, לוחמה פסיכולוגית והסברה מדינית של ישראל. אכן, הקו המנחה של מנהלי התחנה הראשונים היה ליצור מכשיר הסברה אשר יפעל לקידום מעמדה ודמותה של מדינת ישראל בשפה הערבית, וישמש כלי לעיצוב דעת הקהל במדינות ערב ובקרב האזרחים הערבים בישראל. לכן היה לתעמולה ולהסברה פוליטית תפקיד מכריע בעיצוב ובניסוח של החדשות ושל תוכניות האקטואליה ששודרו ברדיו לאורך השנים. אולם צמצום קול ישראל בערבית למכשיר תעמולה גרידא מפספס את התמונה הרחבה של הסיפור המרתק והמפתיע הזה.

בשנות החמישים והשישים, בזמן שמדינת ישראל הרשמית והאליטה התרבותית, החברתית והפוליטית ביקשו לדמות את ישראל למדינה מערבית וליצור חיץ תרבותי, כלכלי ופוליטי בינה לבין מדינות ערב – מתוך שלילה ומחיקה של השפה והתרבות הערבית של בני המקום הפלסטינים והמזרחים – פעלה בלב ירושלים תחנת שידור ערבית בחסות המדינה ובמימונה. התחנה שידרה בכל יום בשפה הערבית מגוון של תוכניות אקטואליה וחדשות, תסכיתים וסאטירה, תוכניות מוזיקה וספרות, תוכניות על עולם המשפט, חקלאות, רפואה והיסטוריה, שיחות עם מאזינים, ראיונות וקונצרטים. לכל אלה האזינו בזמן אמת רבים ברחובות קהיר, דמשק, בגדאד, עמאן, ביירות, רמאללה, נצרת, יפו, רמת גן, באר שבע וירושלים, וכך השתתפה התחנה בדיון הפוליטי, החברתי, הכלכלי והתרבותי המזרח תיכוני והערבי שהתנהל מעל גלי האתר.

קול ישראל בערבית שימשה גם במה ליצירה מוזיקלית וספרותית ערבית מקורית: לוח השידורים כלל תוכניות מוזיקה מגוונות, במסגרת התחנה פעלה תזמורת קול ישראל בערבית, הולחנו ושודרו בה אלפי יצירות מוזיקליות חדשות (בעיקר על ידי מוזיקאים יהודים עיראקים ומצרים), מאות מחזות ותסכיתים נכתבו והומחזו במסגרת מחלקת הבידור שניהל הסופר והמשורר היהודי-מצרי מוריס שמאס המכונה אבו פריד, והמשלים והסיפורים ששודרו בתוכניות של דאוד אל נאטור (הוא אליהו נאוי) ואבן אל ראפידן (הוא סלמאן דבי) קובצו ופורסמו בספרים בעברית ובערבית. ארכיון קול ישראל בערבית מכיל אוצר בלום של הקלטות, מסמכים ותיעוד של היסטוריה תרבותית וחברתית של מזרחים ופלסטינים בישראל שמעולם לא נחקרה ונבחנה במלואה.

למרות החיבור המובהק להסברה ישראלית, הסיפור של קול ישראל בערבית פותח לנו צוהר להיסטוריה רחבה ומעמיקה יותר של הרדיו במזרח התיכון, היסטוריה של השפה הערבית בישראל, ההיסטוריה של המזרחים והשפה הערבית וההיסטוריה של התקשורת הפלסטינית והערבית בישראל.

אם כן, לשם הבנת ההיסטוריה של קול ישראל בערבית עלינו למקם אותה בהקשר רחב יותר, מעבר למפת הרדיו והתקשורת הישראלית, כחלק בלתי נפרד מההיסטוריה של הרדיו הערבי במזרח התיכון.

מתחנת רדיו מנדטורית לפיתוח התרבות הערבית

מראשית הופעת הרדיו במזרח התיכון, בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת, הוא סומן כמכשיר רב עוצמה להעברת מידע לקהלים גדולים ומרוחקים וככלי יעיל לשליטה קולוניאלית ולקידום אינטרסים אימפריאליים. גלי האתר הפכו במהרה לזירת קרב בין מעצמות אימפריאליות על כיבוש ועיצוב של תודעת ההמונים ולכלי הסברה ותעמולה פוליטית. שלטון המנדט הבריטי ייסד את תחנת הרדיו הראשונה בפלסטין/ארץ ישראל בשנת 1936, בין היתר בתגובה לתחנת הרדיו הערבית שהקימה איטליה הפשיסטית כשנתיים לפני כן, תחנה אשר קידמה מסרים אנטי-בריטיים שכוונו בעיקר לנתיניה בלוב אך צברה גם קהל מאזינים הולך וגדל בקרב האוכלוסייה הערבית בפלסטין.

תחנת הרדיו המנדטורית "קול ירושלים" (Palestine Broadcasting Station), שהקים וניהל שירות השידור המנדטורי לפי מודל הבי-בי-סי הבריטי, הייתה תחנת רדיו תלת-לשונית – ערבית, עברית ואנגלית – שפעלה ברצועות שידור נפרדות בשלוש השפות. היא הייתה אמורה לשרת את השלטון המנדטורי כמכשיר לפיקוח וחיזוק השליטה הקולוניאלית, אך בפועל שימשה בעיקר לקידום ולפיתוח השפה והתרבות הלאומית העברית מצד אחד וזו הערבית-פלסטינית מצד אחר.

תחנת השידור המנדטורית פעלה ברצף עד סיום המנדט בשנת 1948, ועל התשתית שלה הוקמו שתי תחנות רדיו לאומיות נפרדות: קול ישראל בעברית וערבית ורדיו רמאללה הירדני. התחנה גם תרמה רבות לעיצוב ולפופולריזציה של הרגלי ההאזנה לרדיו וכן להרחבה של הבעלות על מקלטי הרדיו. מספר הרישיונות למכשירי רדיו קפץ מאלפים בודדים ב-1935 ליותר מ-100,000 רישיונות בשנת 1948. יתרה מכך, התפוצה הגדולה והזמינות של מכשירי הרדיו עיצבו מחדש את תרבות היום-יום ואת המרחב הציבורי: ההאזנה תפסה מקום מרכזי בחיים החברתיים והתרבותיים, ומכשירי רדיו הוצבו בבתי הקפה, בחצרות הבתים, במרכזים עירוניים וכפריים, במועדונים, בכלי רכב ובבתים.

ההאזנה לרדיו הפכה לבילוי חברתי וקהילתי משותף, ולעיתים אף למוקד לדיונים פוליטיים וחברתיים סוערים. זאת ועוד, ככל שהתרחבה הזמינות של מכשירי הרדיו השתכללה גם תרבות ההאזנה לרדיו, והמאזינים הפכו מקהל שבוי ופסיבי לקהל סלקטיבי וביקורתי יותר כלפי התכנים המשודרים בתחנות הרדיו הקולוניאליות והלאומיות. מכשירי הרדיו אפשרו להם לשוטט ולנוע על סולם התדרים, להאזין לתחנות רדיו שונות במקביל, להשוות בין מסרים שונים.

 הרדיו – כלי רב עוצמה של הסברה ושל פריחה תרבותית

במחצית השנייה של המאה העשרים הפך הרדיו למדיום התקשורתי העוצמתי והפופולרי ביותר בעולם הערבי. השליטה על תחנות הרדיו עברה מהמעצמות האימפריאליות למדינות הלאום העצמאיות, שראו אף הן ברדיו מכשיר רב עוצמה להפצת תעמולה והסברה פוליטית וכלי לחימה כנגד משטרים זרים ומדינות אויבות. מצרים של נאצר השקיעה משאבים עצומים בפיתוח ובהרחבה של שידורי הרדיו מתחומה והפכה למעצמה גלובלית החולשת על מספר רב של תחנות רדיו המשדרות בשפות שונות. שתי תחנות השידור המרכזיות, קול קהיר וסאות אל ערב (קול ערב), היו פופולריות במיוחד ונקלטו ברחבי המזרח התיכון וצפון אפריקה. לרדיו בארצות ערב היה גם תפקיד מכריע בעיצוב ובהתפתחות של המוזיקה הערבית הקלאסית והפופולריזציה של זמרות וזמרים כדוגמת אום כולת'ום, עבד אל חלים חאפז, לילה מראד ופריד אל אטרש. כמו כן הוא היה מקור פרנסה למאות נגנים, מלחינים וזמרים. בעיראק ובמצרים מילאו המוזיקאים היהודים תפקידים מרכזיים בתזמורות של תחנות הרדיו.

קול ישראל בערבית הוקם ופעל בתוך האווירה הזו. ראשיתו ב-1948 כחטיבה במסגרת קול ישראל בעברית שהוקמה על התשתית של "קול ירושלים" הבריטי. בשנים הראשונות הייתה הפעילות מצומצמת והסתכמה בכמה שעות שידור ביום. לאחר מלחמת סיני בשנת 1956 הוחלט להפרידו מקול ישראל בעברית ולהקים את בית השידור הישראלי כתחנה נפרדת. פעילות התחנה התרחבה וגדלה במידה ניכרת בעשור שלאחר מכן. שעות השידור גדלו בהדרגה ועשרות עובדים הצטרפו אליה, עד שבשנות השישים כבר פעלו בתחנה יותר מ-120 עובדים, מרביתם יהודים ילידי עיראק ומצרים אך גם מספר הולך וגדל של פלסטינים תושבי ישראל.

קהל היעד של התחנה היה ערבים במדינות ערב ופלסטינים תושבי ישראל, ושידורי התחנה נפתחו בקריאה מן הקוראן בדומה למקובל בתחנות ערביות אחרות. לצד תוכניות החדשות והאקטואליה נוצרו גם תוכניות תרבות, תסכיתים, תוכניות מוזיקה, שיחות עם מאזינים ופינת חקלאות, רפואה, כלכלה ומשפט. בעשורים הראשונים שידרו כמה מהשדרנים בשמות בדויים או דרך דמות רדיופונית פיקטיבית שפיתחו. כך למשל הופיע אליהו נאוי בדמותו של דאוד אל נאטור – דמות של חכוואתי (מספר סיפורים); סלמאן דבי יצר את דמותו של אבן אל ראפידן (בן נהריים), ששידר בדיאלקט הערבי-עיראקי וסיים כל שידור בסיפור עממי הנושא מוסר השכל פוליטי; ושאול מנשה הופיע כ"בשיר אמין". התוכניות הללו זכו לפופולריות גדולה ושודרו לאורך שנים רבות. ההתחפשות ושינוי השמות של השדרנים הוסיפו מעטה של סודיות שדמתה לעבודת המסתערבים והמרגלים המזרחים בני דורם.

התזמורת ופריחת המוזיקה הערבית והמזרחית

רצועות השידור הפופולריות ביותר היו תוכניות המוזיקה, בייחוד הקלטות התזמורת של קול ישראל בערבית. התזמורת פעלה באופן מצומצם מראשית ימי הרדיו, אך עם הגעתו של המוזיקאי זוזו מוסא ממצרים הוקמה התזמורת במתכונתה רחבה והמוכרת. לתזמורת של מוסא הצטרפו מוזיקאים יהודים שהיגרו מעיראק וממצרים, רובם בעלי ניסיון רב בעולם המוזיקה והעבודה ברדיו המצרי והעיראקי. עם השנים נעשתה התזמורת לאחד המוסדות החשובים בעיצוב המוזיקה הערבית והמזרחית בישראל והיו לה מאזינים רבים במדינות ערב ובקרב פלסטינים ומזרחים בישראל. בניגוד  לתוכניות של המדינה, שכיוונה את קול ישראל בערבית רק למאזינים ערבים – במדינות ערב ולפלסטינים בישראל – היו לקול ישראל בערבית מאזינים רבים בקרב המזרחים שהאזינו במקביל גם לרדיו קול קהיר וסאות אל ערב המצריים. מקלטי הרדיו בבתי הקפה ובחצרות הבתים בשכונות המזרחיות היו מכוונים לתחנות הרדיו בערבית. ההאזנה לרדיו במרחבים האלה אפשרה חציית גבולות גיאוגרפיים ופוליטיים והעניקה מסגרת של חיבור לשפה ולתרבות הערבית.

בעשורים האחרונים נעשו כמה סרטים דוקומנטריים שהתמקדו בפעילות התזמורת: "טקאסים" ו"קפה נח" של דוקי דרור, "צ'לרי בגדד" של אייל חלפון, "אמא פאיזה" של סיגלית בנאי ועוד. התערוכה "שמחה גדולה הלילה" של האמנית נבט יצחק התכתבה עם עבודת התזמורת ועם המחקר החלוצי של ענבל פרלסון. לאחרונה ישנה גם שיבה למורשת המוזיקלית של התזמורת שהוביל במשך שנים יאיר דלאל ובעקבותיו גם דודו טסה, פירקת אלנור ועוד.

הסרט החדש והמסקרן של עופר פנחסוב "התזמורת" מוסיף עוד נדבך חשוב להיסטוריה המרתקת והלא מוכרת הזו.

ד"ר יובל עברי הוא מרצה בכיר במחלקה ללימודי המזרח הקרוב והיהדות וראש הקתדרה ללימודים עות'מאניים, ספרדיים ומזרחיים באוניברסיטת ברנדייס. תחומי המחקר שלו מתמקדים בהיסטוריה תרבותית ואינטלקטואלית של פלסטין/ארץ ישראל במפנה המאה העשרים. ספרו השיבה לאנדלוס: מחלוקות על תרבות וזהות יהודית-ספרדית בין ערביות לעבריות יצא לאור בהוצאת מאגנס (2020).

"התזמורת الفرقة الموسيقية Radio Propaganda", סרטו של עופר פנחסוב, הוקרן במכון ון ליר ביום שני, 26 ביוני 2023. מייד אחר כך נערך במקום רב שיח בהשתתפות הבמאי, במסגרת סדרת דוקו־דשא: שיחות על קולנוע תיעודי ישראלי. הסרט השתתף בחממת הקולנוע לפיתוח יצירה תיעודית של מכון ון ליר בשנת 2021.