ברוך שפינוזה, הפילוסוף היהודי מן המאה השבע-עשרה מוזכר בחיבורים ספרותיים רבים והוא אפילו גיבורם הראשי של מספר לא קטן של רומנים. אחד הראשונים שבהם היה ״שפינוזה – חייו של הוגה״ (Spinoza: ein Denkerleben) מאת הסופר היהודי-גרמני ברתולד אוארבך שיצא לאור ב־1837. בקולנוע לעומת זאת נעדרת דמותו של שפינוזה חוץ מבסרט הישראלי ״אושר ללא גבול״ (1995) בבימויו של יגאל בורשטיין. בסרט מעוצבת דמותו של שפינוזה (אריאל זילבר) כאישיות משונה: דיבורו לקוח אך ורק מהטקסטים של שפינוזה והם שלובים בשיחותיו עם השכנים בבניין השיכון בחולון שבו הוא מתגורר.

התוצאה האבסורדית היא שדבריו של שפינוזה, שאמורים להיות בהירים ומובחנים כביטוי של התבונה נדמים לדבריו של אורקל: שכניו החיים את חייהם ומעורבים עד צוואר במציאות הישראלית המתוחה והעצבנית, מחבבים את שכנם יוצא הדופן ופונים אליו פעם אחר פעם כדי לשאול לדעתו או לספר לו על עצמם, אך מתאמצים לשווא להבין את דבריו (הלקוחים לרוב מ״האתיקה״). כל שנותר להם הוא לנחש למה שפינוזה התכוון. למרות דימויו הנפוץ כנזיר מתבודד דמותו של שפינוזה כמרחף בין הבריות ומתקשר עימן בעודו שוכן בספרה אחרת לא יכולה להיות מנוגדת יותר לשפינוזה ההיסטורי.

שפינוזה בזמנו ומעבר לו

ברוך שפינוזה גדל בקהילה היהודית־פורטוגזית של אמסטרדם, בן למשפחת אנוסים שחזרה ליהדות. כשהיה בן 21 נפטר אביו ויחד עם אחיו המשיך את עסקי המסחר בפירות שהוריש להם האב. עוד בצעירותו ביקש שפינוזה להרחיב את השכלתו מעבר לחינוך המסורתי שקיבל. לשם כך הוא יצר קשרים וחברויות עם אנשים מחוץ לקהילה היהודית, למד לטינית וקרא באמצעותה את מבחר הספרות הקלאסית, התעמק בפילוסופיה של דקארט במסגרות עצמאיות ובקורסים באוניברסיטת ליידן והשתתף בקבוצות לימוד של נוצרים קולגיאנטים (קהילה הולנדית ליברלית שהעמידה במרכז אמונתה לימוד מקרא משותף ושוויוני). במסגרת הלימוד הזה החל לפתח שפינוזה את תפיסותיו הייחודיות ביחס ללימוד וחקר המקרא. 

ביולי 1656, לאחר שנודע למנהיגי הקהילה ששפינוזה כבר מחזיק זמן מה בדעות של כפירה נערך בבית הכנסת טקס להחרמתו. בעקבות החרם הפך שפינוזה לדמות לא רגילה בנוף המאה השבע־עשרה: אדם שאינו שייך לאף קהילה. אינדיבידואל שמלבד חוקי המדינה כפוף אך ורק לנורמות האתיות שלו עצמו. עוד לפני שיצאו חיבוריו לאור (רובם ואף המרכזי שבהם, ״האתיקה", פורסמו אחרי מותו) היה שמו של הפילוסוף שפינוזה מוכר בחוגים האינטלקטואליים באירופה. היו מהם שהגיעו לבקרו (ביניהם גם לייבניץ) וששמרו עמו על קשר מכתבים רציף.

ההשפעה של אישיותו ושל הגותו לא הוגבלה לזמנו: לאחר מותו עלה שמו של שפינוזה בוויכוחים אינטלקטואליים רבים באירופה, שבאותה תקופה היטלטלה ללא הרף בין נאורות למסורות שמרניות ובין סובלנות ופתיחות לקנאות דתית. על אף שהוחרם על ידי הקהילה היהודית ולא הביט לאחור, לא יכלו הוגים ומנהיגים יהודים להתעלם מהאתגר המודרני ששפינוזה סימן את בואו: יהודי שאינו מאמין, דוחה את הנורמות של הקהילה, מציע ביקורת חריפה של כתביה היסודיים מתוך היכרות עמוקה איתם ובכל זאת מתעקש להישאר חלק מן העם היהודי ואף מציע אלטרנטיבה אטרקטיבית לאורח החיים המסורתי.

האתגר הזה ודמותו של שפינוזה השפיעו עמוקות על הדמות שמסמנת את ראשיתה של הפילוסופיה היהודית המודרנית, משה מנדלסון, ואחריו על דמויות מוכרות בהיסטוריה הציונית כמו ברדיצ׳בסקי, ברנר, סירקין, סוקולוב ובן גוריון. במאמר שפרסם בן גוריון ב״דבר״ בקיץ 1953 קרא ״לתקן את המעוות״, לא על ידי ביטול החרם כפי שרבים נוהגים לחשוב אלא על ידי תרגום כל כתביו והכללתם בין נכסי התרבות העברית המתחדשת. 

החרם כמבשר הפילוסוף

בשנת 2022 יצא במסגרת מיזם ״העברים״ של יאיר קדר הסרט ״המוחרם: שש תחנות להבנת החרם על ברוך שפינוזה״, בבימויו של דוד אופק. כפי שמרמזת הכותרת הסרט מתמקד בחרם ובמושג האלוהים של שפינוזה, מושג מרכזי בשיטתו הפילוסופית. תחנות הסרט מציגות תמונה מסוימת של שפינוזה אבל אפשר גם להתבונן על אישיותו והגותו באופן אחר: החרם שחרר את שפינוזה מהמחויבות לקהילה שאיש לא היה רשאי לפרסם בה דבר ללא הסכמת מנהיגיה. למעשה החרם אפשר לשפינוזה להפוך לפילוסוף המוכר לנו כיום.

מושג האלוהים של שפינוזה אכן תופס את רוב הדיון בחלק הראשון של חיבורו הפילוסופי העיקרי ״האתיקה״, אבל הדבר המעניין במטאפיזיקה של שפינוזה הוא החיבור שבין המושגים המופשטים של האלוהים, העצם ותאריו, ובין כוחותיו ההכרתיים והרגשיים של האדם ואופן פעולתם בסיטואציות קונקרטיות. בשיטתו של שפינוזה הרגש וההכרה מזינים זה את זה והבנה עמוקה של השילוב ביניהם היא המפתח להגברת החירות והעוצמה האנושית. הפיכחון הרגשי אל מול הסערה הרגשית הוא הנושא המרכזי בחיבור חשוב אחר של שפינוזה ״מאמר תיאולוגי־מדיני״. בחיבור שפינוזה טוען שיש להכפיף את הדת לשלטון הפוליטי כדי לרסן את נטייתם של המטיפים לסחוף את המאמינים באמצעות נטיעת פחד או זריעת תקווה נטולי כל יסוד רציונלי. 

דמותו של שפינוזה כאמור חורגות מגבולות זמנה ומקומה, דמות שבתהליך המודרניזציה של העם היהודי ובפרט בהקשר הציוני שלו הפכה לסמל. בשנת 1987 הקים פרופסור ירמיהו יובל ז"ל בירושלים את מכון שפינוזה, שמטרתו הייתה לקדם את המחקר ההיסטורי והפילוסופי על הגותו של שפינוזה, הקשריה בני הזמן והשפעתה העכשווית, ובד ובבד לעסוק במשמעות של חייו והגותו לסוגיות הקיומיות המעסיקות את העם היהודי בזמן הזה. במסגרת זו ערך המכון כנסים רבים בנושאי זהות ישראלית, וסובלנות דתית. הכנסים שהוקדשו להגותו של שפינוזה יצאו לאור כספרים ובהם מאמרים של מיטב חוקרי שפינוזה בעולם. מאז 2010 הפך המכון למרכז שפינוזה במכון ון ליר ובמסגרתו הוא ממשיך לקיים כנסים אקדמיים והרצאות לציבור הרחב בנושאים פילוסופיים. 

כותב המאמר הוא ד"ר דרור ינון מאוניברסיטת בר אילן, עמית מחקר בכיר במכון ון ליר ומנהל־שותף של מרכז שפינוזה.

ביום שלישי 21.2.23 הוקרן במכון ון ליר הסרט ״המוחרם: שש תחנות להבנת החרם על ברוך שפינוזה״ בבימויו של דוד אופק, ומיד לאחריו נערך במקום רב שיח של יוצרים וחוקרים במסגרת סדרת דוקו־גשם: שיחות על קולנוע תיעודי ישראלי.