כולם רוצים נתח מקפקא
בנימין באלינט | 11.02.2025 | צילום: חנה בירן. מתוך הסרט "המשפט האחרון של קפקא"

מאה שנה אחרי מותו של קפקא ממשיכים אנשים ואומות להיאבק על עיזבונו
בנובלה פרי עטו, "אורגיית פראג", שָׂם הסופר פיליפ רות בפי סופר צ'כי את הדברים האלה: "כשלמדתי את קפקא נראה לי גורל ספריו בידי 'הקפקאולוגים' גרוטסקי אף יותר מגורלו של יוזף ק'". בדיוק כפי שהפרוזה של פרנץ קפקא דורשת פרשנות אך בה בעת גם חומקת ממנה, משהו בעיזבונו מושך תביעות בעלות אך גם דוחה אותן.
אף שראה בחדות מעוררת השתאות את האכזריות הסתמית של המדינה הבירוקרטית ואת הניכור העמוק של החיים המודרניים, קפקא לא היה יכול לחזות מראש כמה ממעריציו יקראו ויפרשו שלא כהלכה את סיפוריו החידתיים לאחר מותו, וגם לא כמה מהמתיימרים להיות יורשיו ינסו לנכס אותו לעצמם במאה השנים שעברו מאז.
"שיגעון קפקא": קדוש של העת החדשה
תביעות סותרות החלו להופיע כמעט מייד לאחר מותו של קפקא משחפת (ביוני 1924), חודש לפני יום הולדתו ה-41. מקס ברוד – חברו הקרוב, שבגד באמונו של קפקא והתעלם מהוראתו האחרונה לשרוף את כתבי היד שלו, ערך ביד גסה את יומניו ואת הרומנים הלא-גמורים שכתב, וחיבר את הביוגרפיה הראשונה של קפקא – צייר אותו כמעין "קדוש" של העת החדשה, שספריו ומשליו הם "מן המסמכים היהודיים הטיפוסיים ביותר של ימינו".
כמו קוראים דתיים אחרים של הרומנים שפרסם ברוד (המשפט בשנת 1925, הטירה בשנת 1926 ואמריקה בשנת 1927), מתרגמיו הראשונים של קפקא לאנגלית, אדווין ווילה מיור, הציגו אותו כאלגוריסט של החסד הנוצרי (בגרמנית, המונח “Die Verwandlung” – כותרת סיפורו של קפקא על הפיכתו של גרגור סמסא לחרק, שבתרגום לעברית נקרא הגלגול – מציין גם "השתנות" במובן הנוצרי).
כבר בשנת 1947 הזהיר אדמונד וילסון שההאדרה הזאת של קפקא לדרגת אל מאיימת "להאביס ולטמטם" את קוראיו. ואולם שיגעון קפקא עדיין המשיך לתפוח. בשנות השישים של המאה העשרים הציעו אקזיסטנציאליסטים פרשנות שלפיה קפקא הוא מבשר מוכה חרדה שהביט לתוך תהום האבסורד ושאל – כפי ששואל יוזף ק' בפסקה שלפני האחרונה של המשפט – "איפה היה השופט שאותו מעולם לא ראה?" סימון דה בובואר אמרה שקפקא "חשף בפנינו את בעיותינו אנו, כשאנו ניצבים בפני עולם ללא אלוהים, ושבו בכל זאת גאולתנו מונחת על הכף".
פסיכואנליטיקאים ניכסו לתחומם את מחברם של סיפורים דוגמת "במושבת העונשין" ו"אמן צום" כמבשר נוירוטי של הלא-טבעי או "משורר [מיוסר] של הבושה והאשמה" (כפי שגורסת כותרת המשנה של הביוגרפיה מאת שאול פרידלנדר). מודרניסטים אימצו את קפקא לא כמטופל שיש לאבחן אותו אלא כסופר שהבחין בחדות הרבה ביותר בהתמוטטות המבלבלת של רעיונות מקובלים בחברה שלנו. "אילו נדרשתי לציין מיהו האמן שהזיקה שלו לעידן שלנו היא הדומה ביותר לזיקותיהם של דנטה, שייקספיר וגתה לאלה שלהם", אמר וו.ה. אודן, "קפקא הוא הראשון שהיה עולה בדעתי".

פוליטיזציה ומאבק לאומי
אחרים משכו את קפקא לתוך מאבק פוליטי זה או אחר, ובאופן הביזארי ביותר כשהוא עוצב לכדי כלי נשק במלחמה הקרה. בנאום במוסקבה בשנת 1962 הזהיר ז'אן-פול סארטר מפני "המיליטריזציה" של התרבות, והשווה את קפקא ל"רימון יד בספרייה" או לעגלת דינמיט שמועברת בין המזרח למערב. "תחרות תרבותית אמיתית", אמר סארטר, "מעלה את האתגר הפציפיסטי הבא: למי, לנו או לכם, שייך קפקא; כלומר, מי מבין אותו באופן הטוב ביותר?"
מבקרים סובייטים גייסו את קפקא כבעל ברית של הפרט המכובד המתנגש באומץ עם המערכת הקפיטליסטית, ואילו מתנגדי משטר אנטי-קומוניסטים הפכו אותו ליריב של הטרור הבירוקרטי שביצעו משטרים סמכותניים. בשנת 1954, זמן רב לפני ששמו של הסופר הפך לשם תואר קלישאתי נפוץ, הכפיש ארתור קסטלר את משפטי הראווה של מוסקבה כ"קפקאיים". שנתיים אחר כך, כשטנקים סובייטיים מחצו את ההתקוממות ההונגרית, נעצר מבקר הספרות המרקסיסטי ג'ורג' לוקאץ' בבודפשט, הוחזק בטירה רומנית, ונמנעה ממנו הזכות לדעת במה הוא מואשם, כל שכן להפריך את האישומים. "אז קפקא היה ריאליסט ככלות הכול!" הצהיר.
פרק חדש יותר בסיפור רווי המחלוקת של חיי קפקא שלאחר מותו כרוך באלה שניסו לחבר לשמו "אנחנו" לאומי. החל משנת 2007 התנהל במשך תשע שנים מאבק משמורת בבתי משפט בישראל על כתבי היד של קפקא, שהציל ברוד בקושי מהכיבוש הנאצי בפראג. את המשפט אפשר לקרוא כפרשנות לשאלה אחת: האם סופר זה – בן המיעוט היהודי בתוך מיעוט דובר-גרמנית בתוך מיעוט צ'כי בתוך אימפריה אוסטרו-הונגרית הטרוגנית – שייך לספרות הגרמנית או למדינה שרואה את עצמה כנציגת היהודים באשר הם?
מן הצד האחד ניצבה הספרייה הלאומית של ישראל, שגייסה את קפקא כסופר יהודי, למרות היחס האמביוולנטי שלו לציונות. ישראל ראתה את עצמה כבית הראוי של התוצרים התרבותיים של הגולה, הסיום הנאות לסיפור שהחל במקום אחר. מן הצד השני טענו עורכי דין מארכיון התרבות הגרמנית במרבאך שכתבי היד של קפקא שייכים לגרמניה כי שפתו הייתה גרמנית – "הפרוזה הגרמנית הטהורה ביותר של המאה", לדברי חנה ארנדט.
נכחתי בישיבה של בית המשפט העליון בישראל בקיץ של 2016, ולגבי דבר אחד נראה שלא היה ספק: תביעת הבעלות של גרמניה על סופר שמשפחתו נספתה בשואה הסתבכה במאמציה להתגבר על בושתה. אולי היו בקרב הגרמנים מי שקיוו שמעשה תביעת הבעלות על קפקא – כאפוטרופוס יהודי של הפרוזה הגרמנית, וכיהודי ששפר עליו גורלו למות לפני שהיה עלול ליפול קורבן לנאצים – ישרת את ההתגברות הזאת. כאן טמונה אירוניה רבת עוצמה: הסופר שהעלה את ההלקאה העצמית לדרגת אמנות ישמש מכשיר של זיכוי מאשמה, של מחיקה של העבר במקום התמודדות עימו (בית המשפט העליון פסק לטובת הספרייה הלאומית).

אפשרות לקריאה אירונית
הסטודנטים הפלסטינים לתואר ראשון שקראתי איתם את קפקא לא היו עסוקים בשאלות של בעלות תרבותית. כשקראנו את המשפט בקורס שלימדתי בתוכנית של בארד קולג' במזרח ירושלים היו הסטודנטים מרותקים מהמשפט הפותח: "מישהו העליל כנראה איזו עלילה על יוזף ק', שכן אף על פי שלא עשה שום דבר רע, בוקר אחד עצרו אותו".
סטודנט אחד השווה את הספר לרומן הצדף של מוסטפא ח'ליפה (2008), שהתבסס על מעצרו של הסופר במשך 13 שנה ללא משפט בסוריה. סטודנטית אחרת מצאה בחיפוש חסר התוחלת של יוזף ק' אחר צדק אוצר מילים חדש שבאמצעותו יכלה לבטא את המאמצים שעשו בני משפחתה במשך עשורים למנוע את פינוים מהבית שגרו בו מתחילת שנות החמישים של המאה העשרים, דירת שני חדרים ברובע המוסלמי של העיר העתיקה בירושלים. היות שהנכס היה שייך לעמותה יהודית לפני שנוסדה מדינת ישראל בשנת 1948, טענה המדינה שעל הבעלות לחזור לנאמני העמותה.
כמו המשפט שהתנהל על כתבי היד של קפקא, עתירות המשפחה הגיעו לבסוף לבית המשפט העליון. "בהמשפט", אמרה הסטודנטית שלי, "לעולם אינך יכול לקבל זיכוי. כך גם איתנו: אנחנו יכולים לקוות רק לדחות את הפינוי, לדחות, לדחות, לדחות". עבור קוראים צעירים אלה, קפקא לא צייר עולם סוריאליסטי, אלא סופר-ריאליסטי.
שמתי לב אז שהקוראים שהתקרבו במידה הרבה ביותר למהות החזון הייחודי של קפקא היו אלה שהכירו באירוניה שבנטילת יחס של בעלות כלפי סופר נאמן כל כך לאי-השתייכותו שלו, ושנזהר כל כך שלא להציב את הדמויות שלו – יריבים של סמכויות אלוהיות, פוליטיות ואבהיות – בשום מקום או זמן מסוימים. במכתבו לארוסתו פליצה באואר כותב קפקא על "כמיהתו האינסופית לעצמאות וחירות מכל הדברים". למרות רגשותיו העמוקים לתיאטרון היידי ולשפה העברית, הכמיהה הזאת ניתקה אותו מכל סוג של שייכות קולקטיבית ושחררה את דמיונו להפליג אל מעבר לכל קנון לאומי, מתוך שהוא "מציית", במילותיו, "לחוקי התנועה שלו בלבד".
איננו יכולים אלא לתהות אם החיזיון של מאבק בן מאה שנה על עיזבונו האמנותי היה משעשע את קפקא, שלא היה סופר רכושני פחות ממנו. "כל מה שברשותי מופנה נגדי", התוודה קפקא באוזני ברוד, "ומה שמופנה נגדי כבר אינו שלי".
---
מאמר זה פורסם בניו יורק טיימס ב-23 במאי 2024. תרגום: שושנה לונדון ספיר. עריכת לשון: הניה קולומבוס
בנימין באלינט הוא מחבר הספר המשפט האחרון של קפקא (מאגנס, 2024) ושל הספר ברונו שולץ: אמן, רצח וחטיפת ההיסטוריה, שזכה לאחרונה בפרס האמריקני לספר יהודי עבור ביוגרפיה.
---
הסרט "המשפט האחרון של קפקא" הוקרן במכון ון ליר בירושלים ביום שני, 24.2.25, בשעה 18:00. לאחר ההקרנה התקיים שיחה בהשתתפות אלירן פלד – במאי הסרט, בנימין באלינט וד"ר טפת הכהן-ביק.