גופות המתים, לוויות, קברים – כל אלה מסמלים את סופם המוחלט של החיים. היעדרם, לעומת זאת, מערער על התפיסות החברתיות ביחס לחיים ולסופם ועשוי להניע משא ומתן תרבותי ופוליטי על מושגיה ומאפייניה של החיוּת האנושית. מחקר זה מציע ניתוח שיח ביקורתי בארבעה מקרי מבחן שבהם נחטפו גופות של חיילי צה"ל, וכן במקרים שבהם גופות חיילים ואזרחים מוחזקות בעזה מאז תחילתה של מלחמת שבעה באוקטובר. חרף אינדיקציות ברורות המצביעות על מות החטופים, היעדר הגופות מציב את החטופים בזירה פוליטית שבה הגדרת מצבם האונטולוגי נתונה למאבק. ההיעדר משמש כלי פוליטי לכינון ידע ביחס למצב החטופים מתוך משא ומתן נקרופוליטי בין שחקנים חברתיים. כתוצאה מכך נוצרת תנועה בין ודאות לאי־ודאות אונטולוגית על מצבם, ובין הבניית סטטוס של מוות מוחלט להבניית סטטוס של אי־מוות. ממצאי המחקר מרחיבים את המשגת הנקרופוליטיקה שהציע אשיל מבמבה, ושאלת הריבונות על הגוף מתרחבת לשאלה על ריבונות בהיעדר גוף. יתרה מזו, הנקרופוליטיקה המוצגת במאמר ממחישה כיצד עוצמה פוליטית וריבונית משפיעה לא רק על האונטולוגיה (חיים או מוות ממשיים), אלא גם על האפיסטמולוגיה (כינון הידע על חיים ומוות).