במאמר זה, אילת זהר דנה בדוקומנטה חמש־עשרה מן הפרספקטיבה של דרום מזרח אסיה, כתערוכה שפרצה את גבולות המרכז האירופי והתוותה מערך יחסים חדש בין עולם ראשון לעולם שלישי מבעד למבנה רשתי שעסוק באתגרי התרגום הבין־תרבותי. זהר מבינה את דוקומנטה חמש־עשרה כתערוכה דה־קולוניאלית מובהקת, המתנערת מן המבנים הקולוניאליים מוכווני המערב של תערוכות רבות, לרבות אלה המכונות גלובליות, ונפתחת לשאלותיו של הדרום הגלובלי דרך אסטרגיות של אי־לימוד ופרימת משמעויות. היא דנה בשני פרויקטים מרכזיים בתערוכה – העבודה צדק לעם של הקולקטיב האינדונזי טארינג פאדי, שהוסרה מהתערוכה לאחר שהתגלו בה דימויים שנתפסו כאנטישמיים; והסרטים היפניים־פלסטיניים משנות השבעים של ״קולנוע חתרני״, שהוצאו גם כן מן התערוכה בשלב מאוחר יותר. זהר עוסקת בפרויקטים הללו כשלעצמם, מנקודת המבט האסייתית, ומאירה את היחסים בין השמאל היפני למאבק הפלסטיני ואת העמדה האנטי־אימפריאלית של המאבק נגד משטר סוהארטו באינדונזיה; ומתוך כך היא שואלת על מובנה של האנטישמיות במדינות דרום מזרח אסיה, שבהיסטוריה שלהן יש מעט יהודים אבל הרבה קולוניאליזם. מתוך כך מציעה זהר לעסוק בשערוריית האנטישמיות שלא מנקודת המבט האירופית, שבסופו של דבר היא חלקית ופרובינציאלית גם אם היא מידמה לאוניברסלית, כי אם מתוך המערכים התרבותיים האסייתיים שהניעו את התערוכה.