עניינו של מאמר זה הוא בחינה של המדיניות העכשווית ביחס להכרה בפרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן. במוקד המאמר ניתוח של שני מהלכים שנקטו קובעי מדיניות בישראל: חשיפת מסמכים ארכיוניים של ועדת החקירה הממלכתית והנגשתם של מסמכים נלווים נוספים, שהתרחשו בשנת 2016, ופעילות הוועדה הפרלמנטרית המיוחדת לפרשת היעלמותם של ילדי תימן, מזרח והבלקן בראשותה של ח"כ נורית קורן (2017–2019). המאמר בוחן כיצד הזירה הפוליטית והפרלמנטרית מגיבה לדרישה החברתית להכרה רשמית בפרשת הילדים החטופים והנעדרים, ומנתח את הפרקטיקות והשיחים ביחס לפרשה. מהלכים אלו מראים כי אמנם נעשים צעדים פוליטיים מדינתיים לקידום ההכרה בפרשה, אך אלה כרוכים בפרקטיקות שמשהות את ההחלטה לגבי מעמדה הרשמי. הסמכות המדינתית מופעלת, במישרין ובעקיפין, באמצעות אופני השהיה שונים כגון דחיקת החלטות, קיטוען ועיכובן. לטענתי, המדיניות הקיימת נמנעת מהכרה רשמית בפרשה וממקמת אותה במעמד לימינלי במעין זמן השהיה, בין זמן עבר לזמן עתיד, בעזרת רטוריקה שמדגישה את הצורך בגילוי האמת. האמצעי הרטורי הזה נועד להפוך את מלאכת המחקר של גילוי האמת מפעולה קונקרטית להצהרה – הכרזה על הצורך בחקר הפרשה, בלי להורות על עצם ביצועו – ולהשהות את ההכרה המדינתית והממשלתית בפרשה.