בדצמבר 2013 נפתח מתקן הכליאה חולות בנגב. במהלך חמש שנות פעילותו נכלאו בו כ־13 אלף גברים מסודאן ומאריתריאה לתקופות של שנה או יותר. מסה זו מבקשת לתת עדות לאירוע מכונן זה, שבמרוצת השנים והאירועים המתגלעים בישראל יישכח כלא היה, אבל עבור מי שהיו בחולות הוא נחקק בגוף ובתודעה לעד. העדות על חולות שזורה בסיפורו האישי של אדהם, גבר סודאני שחור שחיפש מקלט בישראל ונכלא במתקן, ובסיפורה האישי של הכותבת – אישה ישראלית לבנה שפנתה מפעילות חברתית לכתיבה אקדמית מתוך המפגש עם אלימות מדינתית מפלה. התבוננות במדיניות הכליאה בחולות דרך הפריזמה האפרופסימית לאורך המסה מאירה על היחסים ההיררכיים הדיאלקטיים המבדילים בין השחור לאנושי, הנבנים באמצעות אלימות. דרך חשיבה מול כתיבתם של ויליאם דו בויז וסעידיה הרטמן אנו מתוודעים לעולמות נפרדים שמתקיימים במקביל לאורך ההיסטוריה, המתעצבים דרך נידוי ודחיקת האדם השחור אל מחוץ לקיום האנושי. הפרקטיקה של כליאה במדבר הייתה הדרך הפיזית והמוחשית של המדינה להרחיק את האחר, השחור, שאינו זכאי להתקיים בגבולותיה כאדם שווה ערך; אך תהליכים הדרגתיים של ביטול האנושיות קדמו לכליאה והכשירו אותה. בישראל צברנו ניסיון בכינון תהליכי הדרה, הפחדה, הפללה וזילות לאור נרטיב סלקטיבי של שייכות, שממקם את "האחר" מחוץ לעולם ותוך כדי כך מוחק אותו. השילוב בין נרטיב אישי לשיח תיאורטי בנושא מאפשר רפלקציה על המיקומים הספציפיים והיחסים החברתיים הסובבים את הכתיבה על שחורוּת ולובן מקומי. מדובר במיקומים אישיים ופוליטיים וביחסים המאופיינים באי־שוויון עמוק במסגרת יחסי הכוחות המוגזעים שבהם צמחו – בין לבנים לשחורים, בין יהודים אשכנזים לאחרים, בין החוקרת למבקש המקלט, בין חברוּת למציאות חברתית מבדלת סביבה. דרך רפלקציה אישית ותיאורטית, ובאופן מודע שמכיר ביחסי הכוחות השוררים בהקשר המקומי ובהשפעתם, משרטטת המסה קווים לעשייה ולכתיבה הנוגעות להדרה ולאוכלוסיות מודרות. עשייה וכתיבה אחראית הן כאלה שאינן נשענות על קטגוריות בינריות מחוץ, אלא מתעצבות מול הסביבה הספציפית ולובשות תצורה מקומית על גווניה הייחודיים.

https://doi.org/10.70959/tac.59.2024.159167

דימוי: נוראלדין מוסא