בראשית שנות השבעים של המאה הקודמת יצר פייר פאולו פזוליני, המשורר, במאי הקולנוע והאינטלקטואל האיטלקי, שתהודתו האמנותית והציבורית הייתה בשיאה באותה עת, את הטרילוגיה של החיים — שלושה סרטים המבוססים על אסופות סיפורים קדם–מודרניות: דקמרון, על ספרו של בוקאצ׳יו שנכתב במהלך מגפת המוות השחור באמצע המאה הארבע– עשרה; סיפורי קנטרברי, בעקבות החיבור המחורז של צ׳וסר מסוף אותה מאה; ואלף לילה ולילה, מתוך סיפורים מתור הזהב המוסלמי. בתקופה הסוערת שלאחר מחאות ,1968 תחילת הגל המיליטנטי באירופה, המלחמה האימפריאלית בווייטנאם, וההפיכות והפיכות– הנגד באמריקה הלטינית, פזוליני הפנה עורף להווה ולמאבקים הניטשים בו ופנה אל העבר הרחוק — אך לא אל העבר הקדום ורב ההוד של הטרגדיה (כמו בסרטיו אדיפוס המלך או מדיאה), כי אם אל הסיפורים העממיים, סיפורי אהבה, סיפורי ביזה וסיפורי כפירה, שנכתבו בשפות הוורנקולריות של אירופה או בערבית ומתרחשים בכפר, בעיירה, במנזר ובשוק; בחברה שלפני ההסדרה הגדולה של המדינה וההאחדה הכוללת של ההון. אלה סרטים ילדיים, מלאי תום, קסומים, סרטים שמנסים לשוב אל הקסם הראשוני של המדיום הקולנועי בטרם נטמע כולו בתרבות הצריכה, סרטים לא אקטואליים ולא אידיאולוגיים, הגופים — שפזוליני יצר על מנת ״להציג את הגופים ואת הסמל הבולט שלהם, הסקס״. מדברים, צוחקים, נוהמים, נופחים; לא פרטים מובחנים, אינדיווידואלים פסיכולוגיים, אלא דמויות גנריות או אלגוריות, או רק צבר של איברים; וסקס, או מין — כמרחב של עונג וחשק, שכרוך בהיפעלות האיברים אך גם בתעייה ובפליאה.