מאמר זה משיב את הדיון בדוקומנטה חמש־עשרה משערוריית האנטישמיות שהשתררה על השיח סביב התערוכה וצמצמה אותה לעניין אחד, גרמני במובהק, וכך השיבה אותה למערכי האמנות האירופיים המוכרים, אל התערוכה עצמה והמהלכים שהתקיימו בה. מול הבנתה השגורה כתערוכה דה־קולוניאלית שמציגה סוגיות שונות של הדרום הגלובלי, אנו טוענים כי דוקומנטה חמש־עשרה התייחדה לא בתכניה ובטענותיה אלא במערכיה ובאופני פעולתה: במבנה הארגוני השיתופי שלה, בחלוקת המשאבים לפרויקטים השונים, בפנייתה מן התערוכה כהיצג אמנותי, ובאסטרגיות האנטי־אוצרותיות של רואנגרופה. אנו מראים כיצד התערוכה נקשרה לכמה מהלכים חשובים בשדה האמנות של העשורים האחרונים – ביקורת המוסד המוזיאלי, השתתפותיות, אמנות חברתית ואמנות גלובלית – כיצד המשיכה ומיצתה אותם, אבל גם כיצד חרגה מהם, מפוליטיקת הייצוג של זהויות ומתיאוריות חברתיות של אנטגוניזם וקונפליקט שעליהן התבססו מהלכים אלו. תחת זאת, אנו מצביעים על שלושה היסטים שהתרחשו בתערוכה: מהעירוני אל הכפרי, מהכתב אל העל־פה, ומההשתתפותי אל הריטואלי. שלושת אלו היפכו את הפרדיגמות המודרניות של ההתפתחות ואת מרבית הכתיבה הביקורתית עליהן, והפכו את דוקומנטה חמש־עשרה לאירוע אמנותי שאיננו נושא ברמה פעם נוספת את ביקורת המערב, כי אם פותח אפשרויות של עשייה יצירתית וחברתית פוזיטיבית בתנאים של דיכוי פוליטי, ניצול כלכלי ומחסור במשאבי קיום, וכך מסמן את הדרך מן הדרום הגלובלי אל העולם כולו.